לא מכוחי.
לא מדעתי.
לא מרצון הגוף שלי.
לא מרצונו של המוח החולה שלי.
לא בהרגלים של הידיים שלי.
לא מהבנתי.
מנוגד לכל היגיון.
הפוך מכל מה שחשבתי.
נס גמור ממש.
נס גלוי.
יש אלוקים בשמים וכשהוא מפנק הוא מפנההההההק.
162 ימים ללא אוננות.
18 ימים ללא צפייה בפורנו.
תודה ריבונו של עולם.
ביום ראשון בערב אשתי הלכה לאירוע, ולא רציתי להישאר עם הילדים בבית, סתם כי לא היה לי כח.
אמרתי להם יאללה בואו לקניון.
בדרך לקניון פתאום נפל לי האסימון,
שמי שרוצה לקחת אותם לקניון זה לא אני,
אלא התאווה שלי,
המחלה שלי,
שרוצה ללגום ולראות ולתור ולהסתכל .
אבל היינו כבר בדרך ולא ידעתי מה לעשות,
אז פשוט מתחת למסיכה (היתרון היחיד של המסיכות האלה...) התחלתי לדבר עם אבא.
אמרתי לו,
אני מודה על האמת, לא שמתי לב, אבל עכשיו אני מבין,
שההליכה שלי עכשיו לשם היא הליכה של תאווה,
אבל מה אני אעשה? אני עם הילדים והם תמימים שמחים שהולכים לטייל...
ביקשתי מאבא שיתן לי כח,
ביקשתי שלא אראה דברים מטורפים,
ואם אראה - שלא אביט
ואם אביט - שלא אזכור
ואם אזכור - שאשכח
שלא יבעיר לי את התאווה
הכנסתי את עצמי למיקוד של הילדים לפני הכל
הייתי בנתינה אליהם
קניתי לחלקם דברים
קניתי לכולם אוכל
נכנסתי לחנות שאני אוהב וקניתי משהו שרציתי המון זמן
ואני לא זוכר איך המוכרת שם הייתה נראית
ואני לא זוכר איך זאתי שלפניי בתור הייתה נראית
את זה אני יודע בוודאות שהייתה שם מישהו לפניי
ומישהי בדלפק
ואני שמח כל כך שחזרתי הביתה בלי להיות בקריז, בלי להיות דלוק, המשכתי עם הנתינה גם בבית לילדים עד שצנחתי עייף ומותש על המיטה באסירות תודה
