ט' אדר, יום חמישי אחרון של שובבי"ם ויום שישי "לספירה" תובב"א.
ב"ה נקי להיום. אז עשיתי צעד נוסף לעבר הקבוצות, מקווה שתהיה התקדמות בהקדם. לגביי הסינון, אני כרגע עובד על הקטנת יחסים עם המחשב וסדר היום שלי מסתדר לאט. פוחד לדבר על זה כדי לא לפתוח פה לשטן, אבל הלוואי ואני עולה (בכללי) על דרך נכונה יותר ואצליח לקבע אותה ולשכלל אותה כמו שנכון וצריך. אבל את הסינון "השלם" עוד לא התקנתי. סביר להניח שהיום לא יהיה לי זמן אבל אנסה.
ב"ה קבלתי התחזקות (ברובד כזה או אחר) מדברי הרב קוק זצוק"ל במידות ראי"ה (ערך ברית) ומההסברות של הרב ליאור לביא ממכון מאיר. הדברים השתלבו לי עם שיעור ששמעתי בישיבה על תפילה ותורה ורציתי לשתף אתכם.
שורש הבעיה של מכור הוא ההתמקדות על ההנאה הרגעית ולא על ההנאה והתוצאות שלטווח הארוך. אנחנו (או רק אני) פשוט חסרי יכולת להעמיד מטרה שיש לה רווח בטווח הרחוק ולהתקדם אליה בלי ליפול להנאות הקטנות שבדרך ושהורסות לנו את ההתקדמות לכיוון הרווח הגדול. לדוג', קשה מאוד להגיע לגזרה טובה וכושר טוב בגלל שאנחנו לא מסוגלים להמנע (או לא להסחף) אחרי המאכלים שאנחנו נפגשים איתם יום יום. האלמנט של תענית זה שהיא פועלת ההפך, אתה רוצה להגיע ליום שלם שלא אכלת, ואתה דוחק בעצמך, בכל הכח, שלא ליפול לתאוות האכילה. אבל תענית זה זמן ממש קצר, זה לא באמת אתגר שיקדם אותנו. אפ' לא תענית של יומיים או תענית של שלושה ימים (שיש לי השתוקקות לא מוסברת לנסות ומצד שני אני יודע שהיא תגרום לי לפספוסים מכל מיני בחינות).
בעצם אפשר לומר שאנחנו שקועים בחיי שעה ולא מצליחים להתחבר וללכת בלי סטיות מהמסלול של חיי עולם. מזכיר לכם משהו? נכון, תפילה היא חיי שעה והתורה היא חיי עולם. תפילה היא לזרוק קש למדורה, פתאום האש קופצת ורואים חיוּת - אבל היא גם נעלמת מאוד מהר. תורה היא ערימת גזעים שבוערים לאט לאט, גחלים לוחשות, החיות נעלמת, לא כ"כ ניכרת, אבל רק ככה אפשר לבשל עליה אוכל. אולי בגלל זה מצאנו שאומרים שלא היסורים והתעניות יעזרו לנו ויקדמו אותנו אלא התורה היא היא הדרך החוצה (תפילות באות עם תעניות ויסורים, תורה במהות - עניינה שקידה, והמתיקות שבה באה רק עם עומק השקיעה בה והשקידה עליה).
יש צד שאנחנו כמכורים מאוד מתחברים לעניין של תפילה, יותר מאשר לעניין של תורה. "סיפור אישי" - יש ביאור מדהים שאני לומד כבר תקופה ארוכה (עכשיו ממש לקראת סיום, דפים בודדים) ש"נפגעתי" ממנו קשות, וכך הוא כותב:
"ומכאן תוכחת מגלה לקצת אנשים אשר הלכו לדעת אחרת, ועשו כל עקר עבודתם רק באריכות התפילה והשליכו התורה אחר גום, ומה לי להאריך בביטול דבריהם" וכו'.
נפגעתי. נכון, אני גם עוסק הרבה מאוד בתורה, אבל הרבה מאוד מהעיסוק שלי, תקופות ארוכות, היה בתפילה! ועוד התרגזתי שהוא העתיק רק את תלונת רבא לרב המנונא "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?" ולא את תשובה הגמרא שם, "והוא סבר זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד". ועוד שזכורני דברי הרב חרל"פ שכל מי שמאריך בתפילה אינו מפסיק מחלק תורתו, כמו החסידים הראשונים, וכן (כמדומני) ישנה עדות של החת"ס שאמר כן על עצמו!
נכון, הוא קצת קיצוני ולא בדיוק מדבר עלי (נשמע שהוא בא להתלונן על החסידים, שכן הוא (הכותב) מגדולי תלמידי הגר"א), אבל - מה זו ההשמצה הזו על העסק בתפילה? התפילה היא מעיין חיי!
נכון, ולמה? כי אני מכור. אני חלש בחזרות על הגמרא, אני חלש בלזכור את הגמרא - כל הקיום והרווחים לטווח הארוך חלשים בי. התיקון - להתיצב ולעבוד בכל הכח על דברים שכרגע אין בהם טעם והרווח בהם לטווח הארוך, ולא לעזוב. זה תיקון גם לתאווה - אבל הרבה מאוד למידות ולאופי שלי. בע"ה ית'.
בברכת שבת שלום לכולם והבטחה [בלנ"ד ;)] להזכיר אתכם היום בתיקון שובבי"ם האחרון של השנה - אוהב ומעריך, חיל...