הנה עוד שבוע. הבטחתי ואני פה. ב"ה נקי. בשבת ניצלתי בחסדי ה' מקרי לילהץ מודה לה' בכל ליבי. ב"ה התחלתי להכנס לעניין של הכניעות וטיפטיפה לצעדים. לצערי (בעיקר לעצלותי, או הדחיינות) דחיתי את הכניסה לקבוצות במוצא"ש. שבוע הבא לא כ"כ יתאפשר אבל אם אראה שהמצב מחמיר ארוץ לשם בכל כוחי (בלנ"ד). 

התחלתי לחשוב על שידוכין. באמת שאני עוד לא יודע אם אני שייך לשם, לעולם הזה. יש לי מחלה, אני לא רוצה להכנס איתה לשם, בין מצד מה שאני עלול לפגוע באחרות ובין מצד שאני עלול לפגוע בעצמי. אבל יש לי מין בטחון מסוים, אולי שקרי, שזה יהיה בסדר ולתועלת. אני לא יודע. 
מ"מ יש לי בעיה אחרת. לכאורה בעיה. אני לא מרגיש את הצורך כרגע להתחתן, למרות שיש מין לחץ חברתי ומתח באוויר על הנושא בישיבה שלי. זה מטריד אותי.

נקודה שקשורה לזמן הנוכחי: עניינה של מידת ההוד ע"פ תורת חב"ד היא ההודאה באמת, להודות ולהכיר שהכל מאיתו, הטובה והרעה. כמדומני שמצאתי את הלשון "כניעה" באחד הספרים. בעצם אני נזכר - בדקתי את מהותה של ההודאה, בעיקר ביחס לברכת מודים, וראיתי שאחד מן הפרשנים מפנה לספר שמנתח את המשמעות המילים ע"פ התורה ושם הוא אמר שהודאה משמעה הכנעה לפני מישהו אחר, אפ' מן השתעבדות לו.
אם כן, אם מידת ההוד עניינה הודאה באמת, ומודים (שהיא ברכת הודאה) משמעה מלשון הכנעה לפני מישהו אחר - הרי שמידת ההוד עניינה הכנעה. (היום בערב יהיה גבורה שבהוד. ל"ג בעומר הוא הוד שבהוד, ועיקר אחיזת החיצונים בשנים אלו של הגאולה היא במידת ההוד והנצח). בשמונה עשרה, (כמעט) בכל שם הוי"ה שבחתימת ברכה יש ניקוד שמרמז לספירה עליונה. בברכת תקע בשופר גדול (ס"ת ערל), שכידוע עוסקת בתיקון של שז"ל, נחתם שם הוי"ה בניקוד של הוד. משמע - הדרך לצאת מן הדרך של "ספר שופטים" (מאוד אהבתי את הכינוי הזה שראיתי כאן בפורום) היא ע"י כניעה. 
זה על דרך ה"עשה טוב". בדרך ה"סור מרע" כתבו שמידת ההוד שנפלה מופיעה בדרך השקר או "חן של שקר". אני חושב שכל אחד יכול לבד להבין מה הפגם שלנו גורם לנו, לכל מהלך חיינו.

תודה לה' על הכל עד כה. תודה לכל מי שכותב פה, אני קורא אתכם לפני השינה ומתחזק. ואין הודאה בלי בקשה לאחריה (באר משה, בקשו הפנייה מדוייקת אם תרצו), אז אני מודה, נכנע לפניו ית' ומבקש - אני לא יכול לבד, "אינו יכול לו", תעזור לי הלאה. תקדם אותי לשלב הבא. תוציא אותי לאור.

אוהב מאוד, חיל.

בשבח והודאה לה', באמת באמת באמת, מתוך הכרה אמיתית שאין זה מכוחי כלל, וזה פלא עצום - אני חותם כ"ו ימים של נקיות מאוננות רצופים. נכון, ראיתי פה ושם בקטנה באיזה סרטים ואני חושב שהיו לי פליטות זרע תוך כדי התפנות (ארוך) בשירותים שלא בקישוי (מישהו יודע למה זה קורה? פיזית? "כלי מעשה גומרים"?) - אבל ללא ספק, נקיות. נכון, בפועל עוד לא הלכתי לקבוצות. נכון, אני תלוי על חוט השערה כל הזמן כי אין לי חסימות ראויות על המחשב, אבל הקב"ה גומל איתי חסד, מקשיב לכניעות שלי (שקצת נפסקו ונכנסו לתפילה באופן של "מצות אנשים מלומדה"), ו... אני לא יודע איך להודות לו, זה פלא עצום. פשוט פלא. אין מילים. 

לא שלא היו לי קריזים והתמודדויות והזדמנויות. היו, אולי קצת חלשות מאיך שאני מכיר אותן, אבל הן היו והן עדיין נמצאות מאחורה, אורבות לתפוס אותי מן הסתם אחרי שבת או משהו. תתפללו עלי, באמת. (מתפלל על כולכם כל הזמן). 

אוהב את ה', אוהב את כולכם, מעריך את כל מי שנמצא פה מאוד, אתם לא מבינים כמה (הלוואי והיה ניתן לתת חיבוק באופן אנונימי). אני חושב שבעצם אני התקדמתי קצת בתורת הצעדים ואולי כדאי לקחת עוד צעד קדימה. שמעתי איזו סדנה מוסרטת שהראתה לי איפה אני. אסירותודה. וכמובן שאסירותודה לכל מי שדיבר ועזר לי להכנס לעניין של כניעות, זה פשוט כ"כ נצרך לחיים כיהודי, כאדם, כמאמין. 

שנזכה לשבת שלום, שבת של תקומה וקוממיות, שבת של ירושלים, שבת של מנוחת הנפש והגוף בעדן המתאים להם. שבת של אהבת ה', כניעה והתקרבות, לכולנו בפרט ולכל עם ישראל. חיל.

איזה כיף להיות נקי! אני חושב שחלק גדול ממה שמאפשר לי את הנקיות זה לחיות בתוך סדר. באמת ראיתי שהרב שריה דבילצקי זצ"ל (בס' לנפש תדרשנו בדרשה לפרשת נשא) כתב שזו ראשיתה של תשובה - לסדר את החיים, להוציא אותם מהבלאגן שהם נמצאים בו. או שנכנס לסדר וזה יעזור לנו להפטר מהתאווה או שננסה להפטר מהתאווה וזה יכניס אותנו לסדר.

את האמת שלא תכננתי לכתוב עכשיו, אבל ראיתי עניין יפה בדברי הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל על פרשת השבוע (מי מרום חלק ה') שכתב כך:
"ועילת הדבר, לפי שהתאווה נלחמת תמיד עם הדעת וכל מגמתה לטשטשה ולסלקה, ואמנם כן, התאוה משכרת את האדם ובעת שליטתה עליו אינו מרגיש כלל אפילו בשטויות היותר בולטות".
כל אחד יקרא ויקח את הדברים למקומו.

אני רוצה לציין פה (המקום היחיד שאני כותב בו ברצף מסויים את עצמי) שאני קורא כל הזמן את כולם, גם אם לא יוצא לי להגיב או לומר תודה - אני מודה בכל ליבי. אני קורא את כל מה שכולם כותבים כל לילה לפני השינה וזה מחזיק אותי ביום למחרת. תודה לכולם! תמשיכו לכתוב! מחבק ומעודד אתכם בלי מילים, אוהב באמת, חיל.

אז למה אני כותב בשעה שש וחצי ביום ראשון, עוד לפני שהתפללתי שחרית? טוב זה די מובן לא?

אספתי השבוע כמה דברים כדי להעלות אותם כאן אבל... אבל. שישי-שבת בבית, המתכון המושלם לנפילה. לישון בשבת? מוסיף לשעות הערות בלילה. ערות בלילה? למה לא כבר "לילה לבן"? לילה לבן? אז מן הסתם התוכן יהיה סרטים. אבל אין סרטים באמת מעניינים... אז נדרדר. ועוד. ועוד. ונעצור שם. למה? כי זהו, גמרתי. תרתי משמע. אז זורקים 17 ימים של נקיות למאגר ומתחילים מחדש. כואב, עוד יותר כשאני לא מרגיש כ"כ טוב. עוד יותר כשאני יודע שיכלתי להמנע, שאני יודע שאני "אלרגי", שאני דברתי על זה יום לפני כן באתר בכל כך הרבה תגובות ודיבורים. זה לא מוסבר בשכל.

והיו לי ציפיות ותכנונים, ואת הכל היא לקחה לי. ברגע אחד הרחיקה אותי שוב מהתפילה, מבית הכנסת, מהשידוכין, מהתורה - ממנו ית'. ודברתי על זה איתו, בקשתי ממנו. לא, פשוט לא.

התקדמתי קצת. עכשיו גם יש לי מין סינון על המחשב, יופי. צריך ורוצה להתחיל להגיע לקבוצות - גם טוב, ולואי שיתממש. 

חולה (בשני האופנים) ומשתוקק להחלמה שלימה מלאה ואמיתית - חיל.

אוהבים,
ממש מתחבר לתחושה,
יש לנו תוכניות,
אבל לתאווה יש תוכניות אחרת,
וכמובן היא מנצחת.

עברו שבועיים. ב"ה אני נקי יותר ממה שרשום, פדיחה.
מה עוד פדיחה? שאני לא בקבוצות. אני לא עושה פעולות. שאני יושב על הגדר ומחכה לה שתקרא לי, ואם זה יהיה מספיק חזק כנראה שאבוא. אבל אבא, אתה יודע שאני לא רוצה. בטח יודע.
זה מדהים כמה הסדר יכול לשנות את הבן אדם. מקצה אל קצה. ללא ספק ממליץ לנסות. וסדר דורש התמדה, ומי כמוני מתמיד - ומי כמוני חלש בלהתמיד נכון. אני לא יודע אם להאשים את התאווה, אני חושב שהעצלנות שלי קדמה.

אז מה יש לשתף? אני קורא לאט לאט את היומן של "פנימה", מי שלא קורא לדעתי מפספס חלק חשוב מאוד באתר. ומקווה שכשמו כן הדברים יכנסו אלי.

הגיע הזמן להתוודות - אני מחפש הערכה. וקשה לי לכתוב פה שכמעט אין קול ואין עונה. אז אני כותב במקומות אחרים. ומי יודע אם הדופמינים שאני שואב מזה לא יובילו אותי בסוף לבור. ודאי שצריך דופמין, אבל אני חסר שליטה. 
ועולה בי המחשבה לפתוח שרשור חדש. אבל אז אני שואל את עצמי - מה באתי לעשות? לכתוב? לקבל "תודות"? אולי היה כדאי להוריד את הסימן של ה"לייק" מה"תודה לך". באתי לקרוא, ללמוד על עצמי, על הבעיה שלי, על המחלה שלי - ועל הפתרונות. ובאתי לשתף. אבל זה ה"חסרון" שבאתר - אתה משתף בלי לחיות את השיתוף. בלי להתמודד עם האדם שבצד השני.

ואני לא יודע מה לשתף. בישיבה אין הרבה התמודדויות, רק החוט נמתח בגלל העצלנות מלפרק את הקשר במסובך הזה שבלב שלי, מכל הלחץ של הלימוד והחיים, ואולי זה גם ה"לבד" שאני תמיד מסופק בעצמי אם אני יכול לפתור/רשאי לפתור/אצליח לפתור. אז לא קמתי בזמן. והלכתי לשטיבל, וראיתי מישהי בדרך, ומיד הסרתי את העינים (ובאמת שלא היה יותר מידי מה לראות אז זה לא היה קשה) אבל הרהרתי בה קצת. וגם עכשיו הזכרון עולה בי (מה נדפק?). וגם כל התפילות שלי היום היו מזופתות. לא הצלחתי לכוון. וגם כל הכיוון שלמדתי בסדר עיון היה פלפול של סרק כי לא ידעתי שיש משנה שאומרת בפירוש אחרת. ואז אני מסתבך עם עצמי אם אני עובר על דברי הרמח"ל בפלפולים של הבל והכל פה "גאווה, גאווה, גאווה", או שבאמת ראוי לי לנסות לעקם קצת כדי להסביר לפי הסברה הראשונה שלי.
וואו. אני חושב שאני מרגיש קצת הקלה. (ואולי בתת מודע אני בלחץ רק להרגיש את ההקלה הזו, וממילא לא נותן לה לנוח עלי).

אממ... זה די הכל להיום. אני לא יודע איך אני הולך לשרוד את הפעם הבאה בבית, את השבת הקרובה (חברים באים עם נשותיהם), את בין הזמנים. אז ראשית אני מקבל על עצמי בלי נדר להתפלל על זה עוד מעט. ולהכנע לפניו ית'. ואולי גם ללמוד שער הבטחון של חובת הלבבות (זה נקרא מוסר או אמונה?).

עוד לא מספיק מרגיש/מבין (ציר השכל-רגש) את זה אבל אכתוב זאת בכל מקרה: אוהב את עצמי, חסר אבל שואף להתקדם. מתקדם בע"ה. רוצה להרגיש/להבין איך הצפייה יותר גדולה מהישועה עצמה. חיל.

רגע לפני שאני בורח, ב"ה אומנם לא לתאווה אבל לדברים שבדיעבד יכולים להוביל אליה, משתף.

לאחרונה אני עובר תקופה מורכבת, ב"ה המצב שלי די התייצב מהרבה בחינות מפעם, אבל ביומיים האחרונים הוא קצת מתמסמס מ"סיבה טובה". עומדים על הפרק שני דברים חשובים, משני חיים.

ראשית, קבלתי הצעה לעבוד כמדריך בישיבה קטנה-תיכונית, שכר טוב, תנאים טובים, אבל זה יוציא אותי מעולם הישיבה והלימוד ה"אגרסיבי" לתקופה ארוכה, בעקרון שנה, אולי פחות אם אתחתן באמצע. אני בלבטים גדולים אם לקחת את הצעד הזה לשם, לכאורה לעולם העבודה והחינוך, כאשר ההורים שלי מאוד רוצים שאתקדם לשם, הרב שלי כנראה היה אומר אחרת (אתיעץ עימו בלי נדר כדי לשמוע באמת את דברו, ועם עוד רב שיחסית מכיר אותי ואת המחלה שלי) ואני עומד בתווך, מתוח, לחוץ - מחפש איך לברוח. נחזור לזה.

הדבר השני שעומד על הפרק הוא היציאה לעולם השידוכים. גם כאן ההורים לוחצים והרב אומר להשאר בעולם הישיבה. אני שוב בתווך, עוד מעט אנתח את עצמי למה. מעל הכל מרחפת בעיה של המחלה, של העצות, הכמעט "הלכות" שיש לנו כאן באתר, ותמיד - תמיד! זה עולה ומפריע לי לתפילה.

התווך בעניין ההדרכה די מתומצת למעלה, אבל יש על כל כך הרבה מה לדבר. מצד אחד אני יודע שאני מתאים בהרבה רבדים. מצד שני אני חושש שלא אצליח, כי המחלה פגמה בהרבה מעלות שבי ואני לא יודע כמה אני אצליח להתחבר ולקדם. מצד שלישי - אני לא רוצה לצאת אפ' קצת מעולם התורה, אני פוחד מהפספוס שיבוא לי, בין מבחינת כמות של ביטול סדר ערב וחלק מהבוקר ובין מבחינת הטרדה שתפגע לי בלימוד שאני כן לומד. מצד רביעי - זו שליחות! החינוך של הדור, הערכים, הצלת הנפשות. נוסף לזה הרובד הרווחי שלי, של כלים בחינוך, בהעמקת קשרים. מצד חמישי - "קבעתי את מושבי בבית המדרש!" אולי הכל מפיתויי היצר?

התווך בעניין הכניסה לעולם השידוכין הוא גם ביחס לעבודה בהדרכה - הדברים הולכים להשפיע אחד על השני, מבחינת הטרדה הנפשית ומבחינת הזמנים, יש לי ערב אחד פנוי בשבוע ליציאות.. ברובד העצמי - אני לא יודע אם אצליח להתחבר לצד השני, להיות באמת אני, לבחור נכון, לא לעשות הצגה של אני המושלם, להכיל באמת - אולי במילים אחרות (שאולי לא לגמרי נכונות) כל מה שהמחלה הרסה בי. ואז אני באמצע מצד מה שאני לא לחוץ להתחתן, לא בוער בי הצורך הזה, אבל אני מבין את הערך, והמשפחה לוחצת (אולי גם קצת החברים), ואולי אם אתחיל ארגיש את החסרון והוא סוף סוף יתמלא ואתקדם למקום חדש בכל המערכות של החיים. מצד אחר, אני לא יודע כמה אני מוכן לחיי זוגיות. הרבה פעמים מצאתי את עצמי לא מתחשב באחר כי פשוט לא שמתי לב.

היום ניסיתי לעשות מדיטציה, לשבת בשקט בלי לזוז (זה פחות עבד) לנשום, לנקות את הראש (עבד ולא עבד, קשה להגדיר) אחרי זה התייאשתי מהסיפור, נשכבתי על המיטה והתחלתי לדבר עם ה'. זה התחיל כ"רבונו של עולם", ואז אמרתי לעצמי - אני לא מתפלל עכשיו, אני מדבר איתו. אז ניסיתי "אבא, אבא אהוב ושאוהב אותי" - לא יודע, לא כ"כ התאים לי. אז התחלתי לפרוט לפניו את ההתלבטות ואז באו מחשבות של בטחון בה' (אני לומד עכשיו בדיוק בשער הבטחון של חובות הלבבות), שקצת שחררו אותי - אז אפרוט אותן עוד רגע. ואז נגמר הזמן (וקצת התחלתי להרדם בשכיבה) אז הלכתי לסדר.

בעניין הבטחון עלה לי (כמובן שהכל מאיתו ית') שאני עבד שלו ולכן "עליו" לדאוג לכך שאני אתחתן ואוליד עוד ילדים, עבדי ה' נוספים. זו אחריות שלו, אני רק צריך להוציא את האפשרויות שמתגלות ובאות לפועל. מה החששות שלי מההצעה הנוכחית? לכאורה גדולה ממני (אני 21 והיא 22, אבל שנינו אותי "שיעור"), גבוהה ממני ב5 ס"מ, רוצה שאלמד "בשנים ראשונות" בישיבה - אני רוצה 'הרבה' יותר, רבנות בע"ה ואז משרה תורנית ו... חוץ מזה זה די בסדר. השאר לא "מושלם" בשבילי אבל די בנאלי. אז אם הקב"ה שולח לי עכשיו את זאת - סימן שאני צריך להתחיל איתה. רגע, אבל כבר היתה הצעה על הפרק שדחיתי ודחיתי - אולי אני צריך להתחיל משם? כן אבל לא סתם עד עכשיו הקב"ה נתן בליבי לדחות. אז אתחיל עם זאתי. אתחיל?

זה המצב שלי היום. בואו נדבר קצת על המחלה. אז אני עכשיו במצב של לחץ, הנדרש ממני הוא לפתור את ה"בעיות" (צרות של עשירים הא?), להגיע להחלטות (או לבחור שיחליטו בשבילי) ולהיות שלם איתן וזהו. לומר לעצמי - "זהו, התחלתי" או "זהו, עכשיו זו השליחות שלי", להתחזק יותר באמונה ובטחון ולצעוד קדימה. 
מה המחלה עושה? (את האמת שאנחנו לא מדברים כאן לכאורה על מחלת התאווה אלא על מחלה נפשית אחרת, מן חוסר בטחון עצמי ובקב"ה, חוסר אמונה, מין חלישות כח כזו, שהבריחה ממנה היא לכל מיני מקומות ואצלי זה בעיקר לתאווה, בהתחלה או בסוף).
היא גורמת לי לא לקחת את ההחלטה, לדחות, לא להאמין בעצמי, במחשבה טובה שה' יתן בלב שלי אם אבקש מספיק את הדרכתו אכנע לו, אבין שהוא זה שהתווה לי את הדרך מקדמת דנא ואני צריך פשוט לעלות עליה. המחלה גורמת לי לברוח מההחלטה, לתת למוח שלי עיסוק אחר - עונג וסיפוק כאילו כבר בחרתי, עברתי את הדרך ואני כבר בסוף (אולי הכל קשור לחטא האדמה שאין טעם העץ כטעם הפרי, דרך ומטרה).

עלינו, ובמיוחד עלי, להבין שהבריחה הזו לא מועילה לי בשום אופן, ההפך, היא רק לוקחת אותי אחורה, מונעת ממני להתפתח. הבריחה יכולה לפעמים לקבל פנים של עצלנות או חוסר אמונה בעצמי ותחושה של חוסר מסוגלות או יכולת (הפחתת בערך עצמי). אני רוצה להתקדם, אני רוצה לא לעמוד במקום!

הגר בורחת משרה במקום להשתפר. מצד שני גם יעקב כל הזמן בורח. זה צריך הסברה. משה בורח מפרעה אחר שדתן ואבירם הלשינו עליו, עם ישראל (מצד המגיד פרעה) בורח ממצרים - אולי יש זמנים שצריך לברוח, ואולי זו בריחה במשמעות אחרת. מקווה להבין. מקווה לבחור ובעז"ה לבחור נכון.

אוהב, משתדל שאת עצמי והמון אתכם (קורא כל דבר חדש בכל פוסט באתר), ב"ה מרגיש קצת הקלה (אבל עדיין משהו בסרעפת ומטה "לא עובד טוב"), חיל.

אוהבים אותך,
קוראים עוקבים ונהנים,
תמשיך לשתף.

עדכון. ראשית כל, מלא ברכה והודאה לה', אני סוגר בפעם השנייה מאז כניסתי לפורום פה תקופה ארוכה כמו כ"ו ימים של נקיות. ב"ה. תודה אבא. זה לא מובן בכלל.

ברמת העיקרון, כל הלחצים שהזכרתי בפוסטים השונים מאוד מעיקים ומפריעים. במובן מסוים אני במצב של חוסר אונים מול המציאות, מול הדרישות אל אחרים ממני והציפיות שלי מעצמי. חסר אונים. אני נכנע ללחץ שאני יוצר על עצמי מכח האחרים שסביבי. מציק, מפחיד, מדאיג. אבל משתדל כל יום להתחזק בביטחון, בכלים ובאמונה. בעזרתו, ובכח תפילות כולנו - נצא מזה.

ב"ה (נראה לי שאולי ככה צריך להתחיל כל פסקה במה שאני כותב היום), לא אגיע שעבר עלי שבוע "מחובר", היו ויש הרבה טלטלות, אבל מנסים. היתה פנטזיה פה, הסתכלות על מישהי שם, ועל עוד אחת פה, ועוד אחת שם. והן עוברות לפני. זה פוגע, אני מרגיש את זה אח"כ בתפילות. אני לא במסוגלות נפשית להיות הבבא סאלי או שאר הצדיקים הקדושים והעליונים, אבל זה משפיע, מרגישים. ב"ה שיש סינון, ב"ה שהוא עובד יותר מידי טוב (לפעמים), ב"ה שהקב"ה שומר עלי מהתנגחויות עם התאווה על אף שאני יודע שיש פירצה שאין לי מושג איך לסגור. תודה. אבל אני רוצה להתקדם.

אסירות תודה על המדריך - אני צריך להתחיל לקרוא אותו. יותר.
אסירות תודה על קבוצות - אני צריך להגיע לשם, הבטחתי לר"מ שלי.
אסירות תודה על קריאת שמע שעל המיטה - לא יצא לי כבר חודשים ארוכים.
אסירות תודה על ההשגחה האלקית.
אסירות תודה על הצעדים וקבוצות מוקלטות - צריך להבים שרק ככה מתחילים גם להצליח להתרפא, באמת להחלים ולא רק להסתתר.

שתהיה שבת שלום לכולנו, מקווה שיתקיים בי מאמר "ולא נכשל", באמת באמת באמת רק למחר, כי אני יודע ששם אני הכי חלש. אבא, בבקשה. אבא, תודה.

אוהב את כולכם, מעריץ את כל מי שמתמודד ומשתף על כך - הרבה מהנקיות שלי בזכותכם! תמשיכו, חיל..

בום.

מאוחר מידי.

מתחילים מחדש. הייתי בטוח שאצליח, שאתעלה מהשלושים יום. ב"ה ואסירות תודה שזה כבר לא כל עשרה ימים. אבל תכל'ס, נפלתי באותה המסגרת.

תודה ה' על כמעט ל' ימים של שפיות. כמעט. הבעיה היא הסרטים. אני חייב להפסיק. 

באמת, כנראה שזה לא רק זה, זה שדרושה הרבה עבודה. בע"ה מקבל ע"ע (תעשו טובה, תזכירו לי פה או בצ'אט בחמישי) לקחת את הצעד הנוסף לקבוצות. אמן.

בעסה. אם הייתי מצליח היה לי צ' לפני ראש השנה. תיפח עצמן.

הייתי על סף לצאת לפגישות (דייטים בלע"ז), עכשיו לוקח צעד של 30 יום אחורה, בסייעתא דשמיא מופלאה (שאני כל כך מפחד ממנה, מההתיחסות שלי אליה) גם מי שהציעו לי דחתה לעוד חודש (קצת פחות).

קצת בעניין שלושים יום. ראיתי בכתבי האביר יעקב שהאות למ"ד קרויה "מגדל פורח באוויר", ובזה היא קשורה למידת היסוד (הרב דיבר על זה בעומדו על המילה "סֻלָם" בחלום יעקב).

שנזכה, שאזכה. מנסה לאהוב את עצמי (קצת מוזר וקשה לכתוב זאת), חיל.

אוהבים.
מזדהה.
שרוף עליך.

אוהבים אותך , מרשים מאוד 30 יום זה לא הולך לפח , זה לא נמחק מעיניי השם יתברך. קום ותתחזק צדיק יקר , בהצלחה בפגישות

טוב, עבר זמן רב מידי מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. היו כמה דברים שרציתי לשתף ו... קצת מתוך כורח וידיעה שאני חייב לעשות פעולות, אכתוב.

נפתח בדברים טובים ויפים בפעם הקודמת הקודמת שנפלתי, הייתי עייף, אחרי משמר של לילה שלם, קצת מצונן, פתחתי את מוקד הנפילות שלי באותו השבוע ונפלתי. אחרי זה מיהרתי למקווה, רציתי להפטר מזה במובן מסוים. קצת טפשי אבל.. לא אכפת לי להיות טיפש לפעמים. שמעתי מפי רב מקובל שאני מחזיק ממנו שאם טובלים ואומרים תיקון הכללי באותו יום אז העוון כמו נמחק. אז כאמור, רצתי למקוה. אני נכנס להתקלח לפני הטבילה ואומר לעצמי - נפלתי, מגיע לי תיקון (=ייסורים=עונש), אז אטבול במקווה הקר. אני מתחיל לשטוף את עצמי במים קרים ואומר לעצמי, רגע - אבל אני חולה, אני מצונן... נו אז מה? מגיע לי אז אני אקבל. 
בקיצור, מתכונן נפשית ופיזית, הולך למקוה הקר, מכניס רגל - המקוה חם. מה? נכנס קצת יותר. חם חם. הולך למקוה השני - גם הוא חם. מה? ואז פשוט התחלתי לצחוק. ואני אומר לעצמי - תראו איזה פלא, תראו איזה אבא אוהב יש לנו. זה פשוט מופת מצידי. 

אתמול ספרתי 13 ימים של נקיות. אני לא אגיד שאני נקי מכל רבב, קשה להיות ככה בבין הזמנים, היה לי כמעט קרי חלום והמון מבטים ברחוב, בטלווזיה, היה רגע שסרקתי את הVOD ותפסתי את עצמי, אומר לעצמי - רגע, אתה מחפש תאווה לא? תפסיק מיד! והפסקתי חלקית, לא חפשתי משהו מפורש אלא סרט שמִן הסתם יש בו קטעים כאלה ואחרים. אתמול בלילה היה משהו קצת פחות צנוע.

מכל מקום, אתמול בבוקר באתי לבית הכנסת אחרי לילה שלם של בזבוז זמן בצפיה באיזו משהו דוקומנטרי ומשחקי מחשב כל הלילה והתפלל איתי בשחרית רב גדול שבקי בצפונות התורה - גימטריות וכדו'. שאלתי אותו על ה"ואתחנן" תפילות של משה והוא גרר אותי להסתכל בספר שלו על כל מיני חשבונות - המספרים המרכזיים שהוא הראה לי היו המספר שבע והמספר 13 (למרות שלכאורה העניין היה המספר 26) - אחר כך כשחשבתי על זה, אני לא יודע אם זה נקודה חולה אצלי בראש, אבל אמרתי לעצמי - וואלה, אני ביום ה13!

בין הזמנים הוא הזמן הכי קשוח. כן, הוא זמן, אבל במקום שהמשברים יהיו על התמד הלימוד או בהבנת איזה תוספות, אנחנו, כחולים, צריכים להתמודד עם משהו שמן הסתם אפ' יותר קשה בשבילנו - התאווה. למה ההתמודדות רק עולה? יש שתי סיבות לדעתי - א) הזמינות. באינטרנט, ברחוב, במשפחה. ב) אנחנו באים לבין הזמנים עם תוכניות, אנחנו רוצים לעשות כ"כ הרבה דברים ולהשלים כ"כ הספקים, וכשזה נמנע מאיתנו מכל מיני סיבות - זה מוריד אותנו, וזה מוביל אותנו, את המוח החולה שלנו לרצות לברוח, לכל מקום שאפשר, בעיקר לתוך עצמנו, ו"לתאוה יבקש נפרד".

זה הזמן (תרתי משמע) להתחזק בתפילה השלוה. לדעת שיש דברים שהם ביכולתנו ויש דברים שלא. ואנחנו מבקשים מהקב"ה ראשית כל את היכולת להבחין ביניהם, החונן לאדם דעת, ואח"כ, אם זה לרצון מלפניו, להצליח לעשות את מה שביכולתנו, כי בלעדיו אנחנו לא יכולים; ושיתן בנו את הכח והגבורה לחיות בעז וענווה מול הדברים שאינם ביכולתנו לשנותם.

במהלך שנה, משום מקום, נתקלתי בתפילת השלוה. זה היה די משעשע. עונג שבת עם הרב החרדי-לאומי-אנגלי-אמריקאי שלנו, והוא מספר שהוא ממש אוהב את התפילה הזו, הוא הזכיר אותה בעל פה, ואמר שאשתו המנוחה קנתה לו אותה ממוסגרת, לתלות בבית. התלהבתי. לא 12 הצעדים ולא כלום. זו פשוט תפילה אמיתית.

תודה לאבא אוהב על הכל, במיוחד עד עכשיו. אני לא חושב שיש לי סיכוי לשרוד 14 ימים בבין הזמנים בלי לשז"ל ולצפות בפוי', והנה אני עושה את זה. נכון, היצר בצד הראש שלי צוחק/צועק ואומר - איזה עושה את זה? אתה לא זוכר את הרחוב? את הטלוויזיה אתמול ושלשום? אני זוכר, אני אומר לו, אבל יותר מזה שאני זוכר את מה שאמרת, אני זוכר שאני בן מלך שעשוי מאבנים טובות, מרגליות. זה לא מה שממלא את היום שלי (משאין כן בשנים שעברו). תודה תודה תודה אבא! ועם התודה באה הבקשה, תתקרב אלי, תקרב אותי אליך, תאיר אותי, תחזק אותי יותר. בבקשה, בבקשה!

אוהב ומעריך את כולכם (ובמובן מסוים זקוק לאהבה), חיל.

(נ.ב. לא עדכנו אותי לגביי ההחלטות שלי בעניין ההדרכה בישיבה תיכונית שנה הבאה והשידוך שעמד על הפרק. קצת מלחיץ, אבל זה מרגיש רחוק. צריך להתחזק בבטחון לקראת הרגע שבו זה יקרה. ישועות בעזרת ה', לכולנו. אמן.)

חזק ואמץ 

תמשיך 

התררררסקות.

שלום שאול תחתית! התגעגעת אלי? אני לא. לא התגעגעתי אליך ולא התגעגעתי אלי.

ממש כמו רכב שמתדרדר לתהום (מקבל משמעויות לא נעימות בכלל בימים האחרונים).

במקום ללכת לחתונה של חבר אני פה. מקווה לגמור את היום נקי. נקי אחרי שלכלכתי עוד זוג לבנים.

בא לי לבכות מרוב שנמאס כבר. איך לעזאזל נפטרים מזה?