שלום אח יקר,
ברוך הבא, ותודה על האומץ לשתף בפעם הראשונה. זה מרגש ומעורר הערכה שאתה בוחר לכתוב, אלא כשאתה עדיין עומד, אבל מרגיש שהקרקע רועדת. זה בדיוק הרגע שבו אפשר לעשות שינוי מהותי, וזה רגע נדיר ויקר.
קודם כל — 90 ימים?! זה מדהים! אל תמעיט בזה. אתה לא “כמעט” ב-90 — אתה בונה את ה-90. כל יום כזה הוא ניצחון של תודעה, של של רצון. וזה לא מאחוריך — זה בתוכך. זו תנועה פנימית שכבר קיימת.
הכנות שלך לגבי הסינון גם ראויה להערכה. זה לא מתאים לכולם, ואתה הצלחת להבין מה כן עוזר לך. זה תובנה עמוקה, וחשובה.
ועכשיו לגבי מה שאתה עובר, כשהרגל ישן מתחיל לעורר אותך שוב, הוא לא עושה את זה כאן ועכשיו, אלא בקטנה. קצת מחשבות, קצת דמיון, מגע, גלישה "תמימה". אבל אתה רואה את זה, ואתה מזהה את הדפוס — וזה כוח עצום.
אתה מרגיש פחד — וזה מובן. הפחד לא אומר שאתה חלש, אלא שאתה מחזיק משהו יקר, שלא בא לך לאבד. וזה כבר מראה שאתה במקום אחר לגמרי מבעבר.
כמה הצעות:
1. אל תישאר לבד עם הפחד. כתבת — תמשיך. זה כוח.
2. תחזור אל ה"למה" שלך. מה הוביל אותך להחזיק 90 ימים? מה הרווחת מהם? כתוב את זה לעצמך.
3. אולי תעשה לעצמך "רשימת חירום" — כמה שורות שתוכל לקרוא כשעולה הדחף. משפטים שמחזקים אותך, שמזכירים מי אתה באמת.
