כבר חלפו מעל לעשרים ימים תמימים מאז ששוב גמלה ההחלטה בליבי לגרש אותה מחדרי ליבי, והיא עודנה שם, מחזרת על הפתחים, מתחננת שאתן לה להיכנס.
היא לא מרפה כ"כ מהר, פעמים שמרה לי אמונים גם חודשים שלמים שהשארתי אותה בחוץ, ומה הם עשרים ימים של המתנה בשבילה.
לא תמיד בקשתה להיכנס שוב אל תוך ליבי,  היא בכזו נימוסיות כמו בשעה זו, יש שעות שפורצת היא פנימה בסערה וצריך לגעור בה, ולפרקים אף להשתמש בכוח על מנת שתצא. מחפשת היא כל פעם פתח אחר לחדור דרכו, ולאחר מעשה משתדל אני לגדור הפרצים ולהיזהר על המשמר, עד שמוצאת היא פתח חדש שטרם היכרתי והעמדתי לו שמירה הגונה די צורכו ופורצת במלא הכח. 
לפעמים מפעילה היא אסטרטגיה אחרת ופשוט הולכת, נעלמת לה, מראה לי פנים כאילו היא ויתרה ואינה שואפת עוד למצוא קורת גג בתוך ליבי, ואז גם אותם הפרצים הידועים ביותר, מתרופפת השגחתי עליהם וברגע קטן, עד שאני שם לב, היא כבר עמוק בפנים, במקום כזה שעכשיו כבר עשוי לקחת זמן עד שאצליח לגרש אותה שוב.
אני, כך ניראה לי, לעולם לא אתאייש מהרעיון שאין לה מקום בתוך הלב שלי.
האם היא עצמה, תתאייש יום אחד? האם היא תרפה מעט? האם לפחות יכהה מעט כוחה? 

חבר יקר, התאווה מתרחקת מאיתנו, אבל זה תהליך, מגיעים לקבוצות ועושים צעדים, וכמה שאנו יותר בקשר עם חברים, התאווה נעלמת, זה לא קורה ביום אחד אבל שווה להמשיך לבוא, באהבה.

התאווה לא נעלמת אף פעם היא תמיד עודנה שם 
אבל התוכנית נותנת לנו כלים איך לחיות איתה איך למלא את הלב בדברים אחרים 
והקול של התאוה נחלש אט אט
ולומדים לחיות חיים שפויים 

לפחות לגביי התשובה היא שהיא תמיד תהיה שם.
יש חבר ותיק שנוהג לומר, שהתאווה הולכת בינתיים להתאמן בחדר כושר, עד הסיבוב הבא...