אהלן חברים. אחרי 5 ימים של נקיות אני פותח את יומן המסע.

לא... לא פעם ראשונה שאני סופר 5 ימים הממוצע השנתי עומד על 14 ימים. 

הפעם הראשונה שעשיתי שטויות הייתה ליפני 13 שנים, זה התחיל רגוע, רק מדמיון.
באותה תקופה אני בכלל חילוני, ובכל זאת משהו אומר לי שזה לא נכון להשתחרר מתי שבא לי.
החיים ממשיכים ואני גודל, בסביבה חילונית מתחיל להתחזק, שיעור פה, שיעור שם, ואחר כך מחשב, איזה סרט... ומתגלגלים...
מפה לשם זה מתחיל להיות כל יום, פעם, פעמיים, לילות שלמים, לילות וימים, ובזמן הזה אני מנסה להתחזק בדברים אחרים.
וככה ברוך ה' חי. לא שלם אם עצמי, אבל כמו שאור החיים אומר על חטא חווה (במילים שלי) חטאה בהכל או לא כלום, אם נגעתי קצת אז יאלה בו נאכל מהעץ. אני לא רציתי לחטוא בזה, ולכן ממשיך כרגיל. 

את הפרק הבא אכתוב בעזרת ה' ובלי נדר, אם אתקדם שלב, עד אז, פנקו אותי בברכותיכם.

טוב, אז הגעתי ל8 ימים במסע. 

אקדים ואומר, עד היום היה די קל, היצר לא הציק, שמרתי על העניים.
פעם ראשונה שאני בבית (בין הזמנים) כל כך הרבה זמן, (7 יום) ולא היה פיתוי. 
אולם תפנית בעלילה, השבת הייתי אצל חבר ( כיוון שאני חוזר בתושבה אני ממעט בשבתות בבית) ולחבר יש אחות, ולאחות יש חברה. עמדתי די בגבורה, (אני חושב) בארוחות ישבתי באלכסון אליהם, ככה שהייתי עם הפנים לאבא.
אבל הדבר התיל בי עוקץ.
והנה  יצאה לה השבת ואיתה הנשמה היתירה. הגעתי הביתה, קצת סידורים, בעודי מתקין את תוכנת הסינון על המחשב, ופותח אתרים חשובים לי או חשובים למחשב, מתחילה התמודדות, פחד, אני עוד יודע את הקוד!!!
התמודדות עברה לתחילת כישלון, וכל מה שעובר לי בראש זה "גם אם אני מחליט ליפול, זה אחרי 20 דק' של כושר" איזה הסכם שלי עם סוד.
בחסד ה' יתברך, בעודי צופה בתמונות (לא עירום) אני מצליח להתעשת וסוגר מהר. מבקש מהחלון חירום שישלח לי תמונות למייל ובמקביל פותח התכתבות עם 7 יפול צדיק וקם.
עברנו את זה בעזרת ה' יתב' ואפשר לומר, פעם ראשונה שהצלחתי! 
קצת ליפני שהכל התחיל סימנתי את היום ה7 שלי כנקי, ונשלח לי למייל שמהיום ה8 מחקרים הוכחו שהגוף מעכל את ההרגלים החדשים שמנסים ליצור. 
הדבר עודד אותי עוד יותר כי מחר אני אמור להיות ביום השמיני, ובעודי בא לכתוב את ההודעה גיליתי אני כבר נמצא בו.

אני חוזר לסיפור שלי, איך הכל התחיל, 
בעודי נופל אז, הייתה לי בראש אמירה, אני עוד מעט יעלה לישיבה קדושה יהיה שקוע בעמל תורה וזה יחלוף, מימלא פחות התעסקתי בזה.
הגעתי סוף סוף לישיבה, 
אלול, אני סוגר אלול בהתלהבות איזה אלול... בקיצור אחרי אלול נפלתי ומאז בעודי בישיבה (כבר 8 שנים) פעם בשבוע אני מוצא איזה סיפור ללמה אני חייב לנסוע הביתה, נוסע ועושה שטיות לילה שלם, ואחרי זה מקווה וחוזר לישיבה. וכל פעם בתקווה גדולה שמתחילים מחדש, ועמלים יותר בתורה, וזה יעובר. בבין הזמנים סדום ועמורה... כל מרעין בישין, 
ואז מגיע גיל השידוכים ואין לי פנים להפגש עם אף אחת, אין בטחון עצמי, ויש פחד אימים שמלווה אותי, איך אני יהיה עם זה אחרי החתונה. 
וזה השלב שברור לי שחייבים לתת בראש, ומפסיקים.
אז הצלחתי להחזיק יותר משבוע וזה הפך להיות שבועיים ופעם אחת התעלתי ל16 יום, וזהו. לא יותר מזה.
בין הזמנים האחרון נפלתי ליפני סוכות, ואמרתי לעצמי בחול המועד אני מחזיק, חאלס, אני יכול לשמור על עצמי 7 ימים.
במוצאי יו"ט הראשון נפלתי, הדבר גרם לעוד נפילות עד יום שישי בבוקר (אחרי לילה של נפילות) ואז אני אומר לעצמי, 
"אני כמו מכור??? הרי אני כל כך רוצה להפסיק, זה כל כך מעכב אותי גם ברוחניות וגם בעולם הזה יש לי כל כך הרבה להפסיד, אני לא יכול להתנהל כאדם בוגר אם אני ער לילות שלמים בלי שליטה על זה, אז למה?????" 
נכנסתי לגוגל, ורשמתי "איך נגמלים מפורנו" אורו עיני, מלא אתרים מדברים על זה, 
זאת באמת מחלה??? 
אני לא לבד? אני לא סוטה הזוי? מתחיל להיכנס לאתרים, רובם חופרים לי, עד שהגעתי לאתר הזה.
ונדהמתי, לראות כל כך הרבה אנשים אם דבר שדומה לשלי. דבר ראשון זה עשה לי הקלה, כאילו ירדה לי מהראש משקולת של 40000 קילו. 
דבר שני תקווה. ודבר שלישי. נכונות ורצון שבאה ממקום עמוק יותר, אני משתנה. נשאתי תפילה לאלוהי, תודה!!! תודה שלא נטשטה אותי בדרך הזאת, תודה שאתה עוד מאמין בי ונותן לי הזדמנות.
רצתי מהר למקווה, לקחתי את הלולב ועפתי לתפילת שחרית של חו"ה סוכות, מאושר!! ושמחת בחגך.
שחזרתי התחלתי להכיר לאט לאט את האתר.(ואני עדיין לא מכיר כלום) 

השנה רקדתי בשמחת תורה אחרי שהייתי נקי 3 ימים. זה לא קרה כבר 15 שנה.
אף אחד בישיבה לא יכל להבין מה מתחולל לי בלב, בבטן, בגוף, "כי מציון תצא תורה" והאור שבה יחזירנו למוטב.

אז תודה למי שהקים את האתר, ותודה לחברים שעושים את האתר.
נקווה שיהיה טיול מעניין, שנהנה מהדרך גם אם יהיו בה בורות ומכשולים.
ברור לי שאם נהנה בטיול, לא נחפש את האוטובוס שבסוף. 
מתרכז בהשתדלות ולא בנצחון. 

חבר יקר, מזדהה מאוד עם הסיפור שלך, הייתי ממליץ מאוד צור קשר עם חברים מהפורום, תהיה איתם בקשר יום יומי, ובעז"ה נתקדם בעוד יום ועוד יום. עד שנגיע לקרקע יציבה.

סוף יום תשיעי,
 ההתלהבות של ההתחלה החדשה (ביחד עם חברי הפורום והאתר כולו) נמוגה,
וביום הזה הותקפתי שוב,  כולנו מכירים את העניים שנכנסות למצב ממטרה ומסתובבות ומשוטטות.
מחפשות, 
אני לא יודע כמה אחזיק עוד, אני יודע שמה שקרה לי היום, אם לא הייתי חלק מהאתר הזה, מה שתקף אותי היום היה מנצח,
לא, לא כי הוא חזק, אלא כי אני חלש, 
לא כי הוא הגיוני, אלא כי אני לא עם יכולת להפעיל הגיון,
איננו באמת מושך, זה אני שנמשך, מחפש, מייחל, 

בדרך הבייתה עברתי באיזה צומת,  בצומת הזאת עובדות כמה נשים (אם אתם מבינים), 
אחת מהם בדיוק עברה לידי בעודי מחכה בתחנה, מעולם לא היה לי הוה אמינה ללכת אליהם, אולם כשהיא עברה היא בהחלט עוררה לי דמיונות של "מעניין מה אנשים עושים איתה? מה שאני ראיתי"... ואז ההרהורים גוברים.

ברוך ה' היום בבוקר איך שקמתי התפללתי (יחיד) וזכיתי לשבת ללמוד תורה, מתחילת בין הזמנים לא יצא לי ללמוד תורה בימי נקיות, זה היה מתוק, זה היה מדהים. אני מאמין שמה שנתן לי כוח ליום הזה זה האור שבה, שאולי הוא היחיד שיחזיר אותי למוטב, להיות אדם שמתענג מעומק, מתענג מקרבת אלוקים, מתענג מהטוב, שמח בעמל חיים, להיות בחלקם של "אוהבי ה' שנאו רע"

"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי, מתי יבוא ויראה פני אלוהים"

אבא שבשמיים, תודה על עוד יום נקי!!!!

והנה עשרה ימים.

בעוד ארבע ימים אגיע לשיא שלי, בדרך ביום ה14 הראש מסתחרר... שקוע רק בזה,

יהי רצון שהכלים שבנתים קיבלתי פה יתנו לי כוח להמשיך. 
ולפני היום ה14, נשמח ביום הנקי של עכשיו.

בעזרת ה' מקווה גם מחר לשמוח ביום נקי

בעודי כותב את ההודעה, התאווה קורצת, 
כבר ארבע שעות שאני מזניח אותה, בשעתיים האחרונות יש לי מחשב פנוי, רק להקליד "ולהינות"
 בחסד ה', אני כל פעם אומר, סבבה... רק עוד שתי דק', קצת גיטרה, קצת פורום, נבדוק מה יש לאכול, 
ספורט. תהילים, רק עוד חמש דק' הגעתי לשעתיים ולא ברור לי בכלל שאסיים את היום נקי. 

פתאום אני קולט את הנזק שעשיתי בכל הפעמים שהיא קפצה לבקר ויצאתי איתה לטיול. כבר כמה ימים שהיא באה ואני מסרב, אבל היום היא באה בצורה חזותית, מציפה בי את התחושה שיש כשאנחנו "ביחד" 
פלאשבקים של תמונות שצרובות בתת מודע. 
בלילה האחרון היא קפצה בחלום.  לא יודע כמה אצליח להחזיק, ברור לי שאת הימים האחרונים עברתי בחסד ה' הרבה בזכות הספירה והאתר, 
יש לי תחושה שמה שאני כותב עכשיו זה כדי להכין תקרקע לרגע שאחרי. 
חשוב לי לכתוב, (אם כי לא ברור לי שיש קוראים) 
בעיקר לפרוק מתחים, לדעת שאני נותן דין וחשבון, זה מאזן אותי טיפה, 

בורא עולם, גילוי מילתא, אני אוהב אותך גם כשאני עושה שטויות, מעולם לא פסקתי לאהוב אותך, ותמיד "העניין" שלי בחיים זה עבודתך! משוגע לתאווה כי אני בשר ודם, כי אני רוצה להופיע חיים, תזכה אותי למצוא דרך להופיע חיים בצורה כשרה ואמיתית, בצורה שתועיל לעולם ולחברה!

מתפלל ליום נקי מתפלל לקרבתך

לא מובן מאליו הזמן הזה, לא מובן בכלל, לא מעכל שהצלחתי להישמר עד עכשיו למרות שהיא כאן,לא מוותרת. 
מלחמת יאוש, מי שמיתיאש קודם הפסיד, אבל רק את המערכה!!!!

כמו שהשמש מעולם לא ראתה חושך, גם אני רוצה להיות מקור לאור

והנה זה קרה
נפלתי
לא דומה 11 ימים נקיים ועוד 11 ימים נקיים ל22 ימים נקיים.
הרגשה??? באסה, אם כי ראיתי שאני יכול, אני פתאום מאמין בכוחתי, נפלתי, וכל כך ברור לי שאני קם, 
בדרך כלל אחרי תקופה כזאת אם הייתי נופל זו הייתה התרסקות, והפעם, פעמיים, זריזים וזהו, התחלה חדשה,
עדיין לא יכול לאפס את הטבלה משום מה, אבל חלפו להם 11 יום בטהרה, עכשיו אני טמא.

הקב"ה שמר עלי, מהרגע שהתחלתי הוא נתן לי שני פתחים לצאת, וויתרתי עליהם, פשוט רציתי לסיים עם זה, כל כך הרבה זמן הרהורים, ועוד מריחה ועוד מריחה. יש דמעות, בעיקר מהעובדה ששוב הייתי כל כך קרוב, ומי אמר שאצליח שוב להגיע למקומות כאלה? שה' ית' יגן עליי, ילווה אותי תוך כדי נפילה.

כותב, כותב כדי שאקרא ברגעים קשים, כותב כדי שיהיה זיכרון להמשך המסע

דווקא בר"ח, 

תפילה לעני כי יעטוף, ה' שמע תפילתי ושועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי.

אתה בדרך טובה.

אני רואה על עצמי שהכתיבה בפורום, גם בשעות נפילה וגם בשעות ניקיון, עוזרת מאוד.
הכתיבה עוזרת לנו למשל להיות דרוכים ולתכנן בכל יום את היום הקרוב כך שיותר סיכוי שנישאר נקיים,
ובנוסף עצם השיתוף עם אחרים עושה לנו טוב...

 "לא דומה 11 ימים נקיים ועוד 11 ימים נקיים ל22 ימים נקיים"
- לדעתי אחרי 11 ימים נקיים אתה תרגיש מעולה (בתנאי שתהיה נקי ולא יבש).

אצלי,
19  = 11 + 11
כי יום אחד של נפילה גורם לי במקרה הגרוע ל3 ימים עם הרגשה לא טובה.

"הרגשה??? באסה"

מזדהה מאוד. אני מרגיש נורא ביום של נפילה. 
אני חושב שאצלי ההרגשה הרעה באה פחות בגלל איפוס ימי ניקיון, ויותר בגלל עצם הנפילה. מעניין מה אצלך.

תמשיך לשתף. 
ב"החלמה!

תודה רבה איש ישראלי,
אתה יכול להרחיב על ההבדל בין נקי ליבש?

את ההבחנה הזאת למדתי מ'לוחם אמיץ' שכתב פעם:
"לנקיות, כל יום עוזר ליום הבא.
ליובש, כל יום מקשה על היום הבא.
נקיות - מכור שממלא את החור שלו עם רוחניות במקום תאוה = אושר.
יבש - מכור שמפסיק להשתמש בתאוה בלי תחליף = סבל.
נסיוני האישי בלבד"

אם זה כך אז אין ספק שאני בהליך בנין הנקיות. 
ה11 יום האלו לא היו סבל עבורי, הם היו נפלאים, 
11 יום שחייתי את מה שאני במלא העוצמה, נתינה, למידה, עשייה חיובית, וגם הסתם לשבת לבהות ולחשוב עם עצמי על האני שלי.
11 יום שבהם פתאום העיסוק המרכזי שלי הפך להיות עבודת ה' ולא כמה דפי גמרא אספיק
11 יום של שמחה ושלווה (למרות שאלו צדדים שעבדתי עליהם מזמן) ב11 יום האלה זכיתי ללא ספק.
וגם מהיום השמיני בו התחילה התאווה לקפוץ לביקור היה אחלה, ראיתי בזה אתגר, וכל עצימת עניים ברחוב או הסטה זריזה (או איטית) של הרהור מילאו אותי ברצון חזק יותר, 
וגם אתמול, למרות הנפילה ראיתי איך אני מסוגל לומר לא!!!!! איך במשך 4 שעות היה משא ומתן לסירוגין, ואיך אפילו הניפלה הייתה מבוקרת, עם שליטה.

נקווה שנמשיך להתמלא ברוחניות בעבודת ה', "כי מעולם קיוינו לך"

תודה איש ישראלי על התמיכה, זה משמח לדעת שיש תומכים.

מה עושים עם הכאב הזה, עם האדום שבעיניים,
עם הלילות שלא נגמרים, עם הימים שלא עוברים
מה עושים עם הכעס הזה שקיים ביני לבינך,
שקיים ביני לבינו, שקיים בין בן אדם לבין עצמו
מה עושים עם כל זה? 
מה עושים עם כל זה? 

מה עושים עם הלחץ הזה שמסתכל ישר בעיניים, 
שלוקח אותך רחוק, שלוקח אותך רחוק 
מה עושים עם הטירוף הזה שלא נותן לך מרגוע, 
לא נותן לך לנשום, לא נותן לך לחלום
מה עושים עם כל זה? 
מה עושים עם כל זה? 

תן לפחד לעבור, תן לאומץ שיחזור
להתמלא שוב בתקווה, רק לחזק ת'אמונה
תן להבין מה שחסר ולמלא באהבה, 
תן פנים אל מול פנים, לא להוריד את העיניים,
לא להוריד את העיניים.

מה עושים עם הפחד הזה שמגלגל אותי עמוק בלילה, 
שלא נותן לי לישון, שלא נותן לך לחלום
מה עושים עם העומק הזה שבתוכו אתה טובע
ומגלגל במחשבות אם להיות או לא להיות
מה עושים עם כל זה? 
מה עושים עם כל זה? 

תן לפחד לעבור, תן לאומץ שיחזור
להתמלא שוב בתקווה, רק לחזק ת'אמונה
תן להבין מה שחסר, למלא באהבה ,
תן פנים אל מול פנים, לא להוריד את העיניים,
לא להוריד את העיניים,
לא להוריד את העיניים,
לא להוריד את העיניים.
(מוש בן ארי)

משום מה השיר דיבר אלי היום יותר מתמיד. 
נפלתי. מאפס ומתחיל מחדש.

מתפלל שה' יתן לי כוח להאמין שאפשר

משתתף בכאבך.

מזדהה מאוד עם הקישור לשיר.. מכיר היטב את הכאב, את האדום בעיניים, לחץ, טירוף וכו'.

מציע שתנסה להוסיף כלי חדש. במדריך של שמור עיניך יש הרבה רעיונות.

מקווה שה' יעזור לך לקום כמה שיותר מהר, ולזכות מחדש כמה שיותר מהר ביום נקי ושמח.