לא הספקתי לשתף לפני החג, אבל מעדתי בליל בדיקת חמץ.
זה לא אוננות ולא פורנוגרפיה, אז אני לא מאפס. אבל בהחלט מתבאס.

אחרי 3 שבועות שאשתי בנידה הרגשתי ממש על הקצה. הייתי רגיש לכל גירוי, היו לי מחשבות ייאוש שלא אצליח לעבור את הקיץ הזה נקי.

בסופו של דבר מעדתי ביחד עם אשתי, ממש ברגע האחרון לפני הטהרה המיוחלת. חשבתי שאני יכול להתגרות קצת ביצר הרע, אבל כמובן שזה יצא מכלל שליטה.

פעם שנייה שאני מועד מאז שהתחלתי את המסע, באותו סוג של מעידה. בפעם הראשונה אחרי 50 יום, הפעם אחרי 128 יום. שקלתי אם להחמיר את הכללים שקבעתי לעצמי בגלל הישנות המקרה, ולאפס. אבל החלטתי שלא.

יש הרבה שלבים בדרך לטהרה הגמורה מתאוות המין. את הכלי הזה של הספירה אני משאיר קודש להתמכרות לפורנוגרפיה. שלא יצא שכרי בהפסדי חלילה.

החג עבר בנינוחות מדהימה, למרות נסיונות קשים, שבעבר לא הייתי יכול לחלום לצלוח אותם. מי יודע, אולי בלי המעידה הייתי מתפרק...

בכל מקרה, קיבלתי תזכורת טובה כמה כואבת יכולה להיות נפילה.

מועדים לשמחה. 

תודה על הכנות, זה מאוד חשוב להחלמה.

אוהבים אותך, ותודה על הכנות, לא מובן מאליו.
מאחל לך ולי עוד יום אחד נקי ומחובר.

אסיר יצרי אוהבים אותך אבל מה ימנע ממך ליפול גם בפורנוגרפיה? ואגב לא רוצה לצנן, אבל הנפילה שלך לא כתובה בהגדרות של ה-90 משום דפשיטא מאי קא משמע לן. מאחל לך יום נקי בכל המדדים, ושאלוקים ינחה אותך בדרך הנכונה. 
נהירו

נהירו היקר,
אכן, ההגדרות שלי קצת שונות. מבחינתי המלחמה זה קודם כל בצריכת רעל הפורנוגרפיה, ומשם אפשר לבנות קומות נוספות של שמירת הברית, שמירת העיניים וטהרת הלב. לכן אני גם מחמיר בהתאם ולא מחשיב צפייה קצרה בפורנו כמעידה אלא כנפילה.
לשאלתך, הסוג הזה של המעידה בכלל לא מעורר אצלי חשק לפורנוגרפיה, כמו שיחסי אישות לא. בניגוד לאוננות שזו פעולה משלימה לפורנוגרפיה ואחותה היא ובת גילה היא, וכמעט אי אפשר לזו בלא זו. 

ואחרי הכל, ברור לי שחטא יש פה. וכן ברור לי שאם אני אפסיד בקרבות האלו אני אמצא את עצמי שוב נאבק בקרבות הרבה יותר בסיסיים. 

ובמעבר חד. היום הייתי בבילוי משפחתי במקום הומה אדם ונשים לרוב. מעולם לא הרגשתי את ההחלמה יותר טוב. הרוגע הפנימי מול חוסר צניעות. ללא האובססיה להסתכל ולחפש. אפילו לא הייתי צריך להילחם לא להסתכל. זה פשוט לא השפיע עליי. אין ספק שמצב הטהרה עם אשתי עושה הבדל. אני מקווה להגיע למצב הזה גם אחרי שבועות של ריחוק. 

אוהבים צריך תמיד להתחיל מהתחלה

שבוע טוב לכל החברים היקרים.

עברתי שבת קשה ביותר. זוכרת לי אלוהיי לטובה על השבת הזאת שנאבקתי בעצמי. בחולשותיי. במחשבותיי. בעיניי. בלבי.

שוב אותה הנערה קרובת משפחתי. כבר חשבתי שהתגברתי על התאווה אליה. אבל זה היה כשהיא התארחה אצלנו. השבת התארחנו אצלם. לא תיארתי לעצמי ששינוי המקום יעשה שינוי כל כך גדול בנפשי. אבל כנראה שהבית הזה נחרט בתודעה שלי לרעה. מהרגע שנכנסתי הרגשתי את החולשה ואת המחשבות שמשתלטות על מוחי. בניגוד לפעמים הקודמות, לפני שהתחלתי את המסע, שרק ניסיתי לתפוס אותה בלבוש לא צנוע, הפעם ניקרו אצלי מחשבות בראש לעשות מעשים של ממש. לתפוס אותה, לגעת בה, ועוד כהנה וכהנה כיד התאווה הרעה עליי. הרגשתי חוסר אונים. הלכתי לישון מיד בלי לימוד תורה כמו שאני רגיל. ידעתי שכל שנייה נוספת במחיצתה יכולה לגרום לנזק. גם במיטה לא הייתי רגוע. נזכרתי בחברים פה והחלטתי לשחרר. הספקתי להתעסק בזה ואמרתי לקב"ה שאני משאיר לו את הכאב ראש הזה. ברוך השם נרדמתי. אבל זה לא נגמר...

זה המשיך גם בסעודה השנייה, שוב ברחתי לישון אבל הפעם לא הצלחתי. המחשבות גברו עליי. אני מתהפך מצד לצד כמעט מתנמנם ובאה עוד פנטזיה דוחה. ככה 3 שעות שאני אומר לעצמי עדיף כאן מאשר בחוץ לראות אותה.
בשלב מסוים התחלתי להשיב מלחמה. ישמתי את השיטות שלמדתי בפורטיפיי. כל מחשבה או דמיון הסתכלתי מהצד כמו מראה לא צנוע שאני פוגש ברחוב וצריך להסיט מבט ותשומת לב. ברוך השם זה עבד ותוך כמה דקות אמרתי לעצמי נצא לסלון ונלמד תורה והקב"ה יגן עליי.

תודה לאל היא לא הייתה שם. למדתי תורה ותוך כדי כך המחשבות שוב תוקפות אותי. סעפים שנאתי ותורתך אהבתי. מסיר עוד מחשבה וחוזר ללימוד. ככה עוד שעתיים. וכבר הרגשתי שחזרתי לעצמי והכל בשליטה. ואז היא יצאה בפיג'מה לא צנועה בעליל. נלחמתי בעצמי והפעם ראיתי ישועה. לא הסתכלתי ולא הרהרתי רק עסקתי בתורה. בדרך כלל היא מחליפה די בזריזות לבגדים יותר ראויים אבל הפעם לא. קמתי והלכתי ללמוד תורה במרפסת רק ליתר ביטחון. השבת הזו ארוכה... כשחזרתי ממנחה היא הייתה במקלחת. אמרתי זהו. עכשיו היא מתלבשת. ישבה לסעודה שלישית עדיין בפיג'מה. אני לא מביט ולא חושב.

זה מדהים. בחדר לבד הייתי חלש מול המחשבות ומול הניסיון עצמו הייתי חזק והתמודדתי למופת. חשבתי לעצמי אולי זה מה שאמרו חז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה. כשאספתי את החפצים ללכת הביתה במוצ"ש ראיתי את החזייה שלה זרוקה על המיטה והבנתי שהניסיון היה עוד יותר קשה ממה שחשבתי...

יהי רצון שלימוד התורה הזה בתנאים הקשים האלה תוך כדי ההתגברות העצומה הזאת יעלו לרצון לפני הקב"ה כעולות וזבחים לכפר על כל עוונותינו ולהצילנו מכל חטא ומנסיון ומבזיון. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

אין שום עצה אחרת מאשר לישא עיניים למרום ולבקש מהבורא שיתן לנו את הכוח להתגבר על היצר הרע, שיבטל מאיתנו את כל התאוה הזאת בשלמות, שלא נתאוה לדבר עברה. רק להתפלל ולהתפלל ולהתפלל ולא לעזוב את התפילה עד שנושעים. בסופו של דבר אין שום עצה אחרת. גם מי שעושה את 12 הצעדים מתפלל. כי אי אפשר בלי זה. אין שום כתובת אחרת מלבד לפנות אל מי שהכוחות כולם בידיים שלו. שיתן לנו את הכוח לא לפנטז ולא להרהר.. הכי חשוב זה לא להתייאש משום דבר.
גם עליי עברה שבת לא נעימה כל כך, ביום שישי בערה בלי התאווה וברוך ה' התגברתי (יחסית) אבל כשהלכתי לישון בליל שבת אוננתי וגם אחרי זה אוננתי שוב ובבוקר שוב ובצהרים שוב. 4 פעמים. 
ועם כל זאת, אין יותר גרוע מהייאוש. מנסה לזכור שגם לר' עקיבא היו חטאות נעורים 40 שנה והוא זכה לצאת מזה רק בזכות זה שהוא התפלל והתפלל ולא התייאש. לא הפסיק מלהתפלל עד שזכה ונושע. העיקר להתפלל אפילו שהתוצאות לא נראות באופק.. 
יהי רצון שה' יהיה בעזרנו ושנזכה לבטל רצוננו מפני רצונו ולעשות רצוננו כרצונו, אמן.

אוהב אותך.
עוזר לי מאוד לזכור שגם כשהלכתי מהתאווה היא עדיין מלווה אותי, לשתף על זה, לעשות פעולות שיעזרו לי להישאר נקי בימים שאחרי זה.

בהחלט אחיד. אני מרגיש את זה היטב על בשרי. 
היום שוב הייתי בבילוי משפחתי שזימן לי נסיונות בשמירת העיניים והרגשתי חלש...

צפיתי בסרט עם אשתי אתמול. לא היה עירום אבל חוסר צניעות היה בשפע. מה שגרם שלא יכולתי להזיז את העיניים לקטע מסויים. עצרתי את זה כשראיתי שאני מושפע לרעה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מתחרט על זה.

היום חוזרים לשגרה. בהצלחה לכולנו!

אני מבין היום שהתפילות וההשתדלות שלי, כמו גם הנקיות שלי, לא עושות שינוי בעולם בהכרח.

אין בעיה אבא. אתה יודע מה טוב בשבילי. אני סתם ילדותי. אני צריך להגיד תודה על הנקיות ולא לבקש פרס עליה. 

תודה וסליחה על הציפיות המוגזמות שלי.

אסרי, אני מתפלל ליום שאעמוד בגבורה מול נסיונות שאתה מספר,
אצלי בנסיונות כאלה אין שום מלחמה, יש הפסד טכני

אסיר היקר, ההשתדלות שלך ודאי עושה את ההבדל אך מי אמר שעשינו את שלנו? אולי רק כשנעשה עוד כמה דברים אז באמת זה ייקרא השתדלות ועד אז אנחנו לוקים בחסר...?

צודק גיימס. מאז ההחלמה אני מתקשה לדון את עצמי לכף חובה, מה שהיה קל כל כך כשהייתי חוטא על בסיס יומיומי. אני צריך להזכיר לעצמי כל הזמן מאין באתי, וכמה עזרה הייתי צריך כדי להגיע למצבי הטוב היום. ולחשוב על כל הדרך שיש לי עוד לעשות. ובכל אופן לא להחזיק טובה לעצמי כי לכך נוצרתי. 

תודה לך ריבונו של עולם שגאלת אותי מהדחף להסתכל על כל בחורה. מהחיפוש המתמיד אחרי גירויים. מהרעב שהתלווה לכל מבט עם צביטה בבטן ובלב. מהתסכול מהכישלון הבטוח, מהשנאה העצמית. מהתחושה כקש נידף בפני כל אשה זולה שהחליטה לחשוף משהו מהגוף שלה. ואילו לא עשית עמי אלא את החסד הזה, דיינו.