את השרשור הזה אני פותח, כי גם אם אין קוראים, לי זה טוב לכתוב.
עכשיו למה לא יומן אישי? 
כי יומן אישי תמיד נראה לי כמו... "ביום שאני ימות יהיה להם מה להספיד".

מה יש בה במילה "אבל"... מילה המקשרת בין חלקי המשפט בהבעת הסתייגות וניגוד.( הגדרה מילונית)
אני תמיד ידחוף אותה... מתי שאני צריך להתחייב למשהו שברור לי שהוא טוב, טוב לי או לעולם! זה לא משנה. 
עצם זה שהוא טוב... אני נלחץ ממנו.

אני נורא רוצה קבוצות טלפוניות אבל... אולי עוד יומים?? (או חודש,חודשים)
כן... ברור... ספונסר, חשוב, אני גם מחפש אחד כזה אבל.... אני צריך זמן להתרגל לרעיון החשיפה.

ברור לי שיוטיוב מבזבז לי את הזמן... וגורם לי לשון מאוחר,,, ולא לתפקד... אבל אחרי יום כזה אני צריך כמה דק (שברור שיהפכו לשעות) לנוח קצת. ( אני לא מדבר על דברים לא צנועים) 
וכו' וכו' וכו'... אבל....

אז עליתי על השביל הנכון... אפילו הולך בו שמח וטוב לב כבר כ60 יום.
מידי פעם נפלתי... לא אשקר כאב... וגם היו רגעים שהעדפתי להתבוסס בבוץ. אבל סה"כ אני על השביל... 
הטיול? מעניין, חברים חדשים, נוף מרענן, ובלי קשר... חיים...
ואתמול הגיע "אבל".... כן והוא עמוס הסברים וסיפורים ותירוצים. למה אני צריך עוד זמן, ולמה זה לא באמת כיף, ולמה לכוווולם יש סכוי חוץ ממני. 
היום בבוקר תהיתי לעצמי... נגיד וכל "האבלים" נכונים... 
בתכלס... טוב לי בטיול... אז למה לעצור??????????
והאבל? האבל נעלם... אולי הוא יתחלף באומנם?
לא יודע... בנתיים אני חוזר לטיול...

 אז מי בא לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות?

בטח שיש קוראים... אני כבר נרשמתי לשרשור הזה. כמו השרשור הקודם שלך.

גם אני חשבתי עד לפני 4 וחצי חודש שהסיכוי שלי לצאת מזה לפני שאני מסיים את הלימודים הוא מאוד נמוך (מכיוון שאיפה שאני לומד יש מחשבים מאתגרים שאין לי אפשרות לגרום לכך שלא יהיו זמינים לי...). אבל מתברר אצלי שזה אפשרי.

אני מבין ממך שאתה צופה ביוטיוב ומרגיש שזה לא טוב לך ולנקיות שלך. אם זה כך, אז אני מציע לך לשקול לקבל על עצמך להמנע מצפייה בסרטונים בחודש הקרוב (לומר "אני מקבל על עצמי בחודש הקרוב בלי נדר שלא לצפות בסרטונים שאינם שיעורי תורה אלא אם כן יש חשיבות חריגה לכך שאצפה בסרטון, לדוגמה - אמא שלי מראה לי סרטון שרוצה שאראה" ואז לעמוד במילה של עצמך). 

איש ישראלי תודה רבה... היוטיוב כרגע לא טריגר לתאווה (הוא משמש ללימודי נגינה ומוזיקה) הוא פשוט מבזבז את זמני,
אז בעצתך קיבלתי על עצמי הגבלת שעות... בעזרת ה' יהיו בשורות טובות
================================================
מלחמה ודמיון יצרו סרט,
המלחמה הייתה במציאות, הדמיון..נלחץ ממנה, 
המלחמה די קלה... הדמיון... מבהיל בעזרתה.
המלחמה היא לחיות, הדמיון... למות.
המלחמה הופקה ע"י ה'. הדמיון... בשר ודם
המלחמה היא מלאת תקווה. הדמיון יאוש ואכזבה
המלחמה מלאת נתינה וטוב. הדמיון מלא אנוכיות ורע.

מלחמה ודמיון יצרו סרט... 
המלחמה היא הצד המצמרר... הכואב... החשוף... השבריר... הלא נעים... זה בא ביחד עם סיפוק, שלווה וחיוניות.
הדמיון הוא הצד היפה... המושך... המרגיע... השלם... הוא בא ביחד עם הגועל, הסלידה, אי השקט והשנאה...

אם אנחנו נלחמים אנחנו לא חיים בדמיון... אם אנחנו מדמיינים אנחנו לא חיים!

ה' ית', מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך! 
תודה על עוד יום של חיים

שבוע טוב! בחסד ה' נקי

לאחרונה שמתי לב שאני כותב להרבה חברים בפורום "מתפלל עליך"... ואז שאלתי את עצמי, מתי אתפלל עליו? גם מה אגיד... פלוני בן המרשתת? 

לכן קיבלתי על עצמי שכל פעם שאני כותב למישהו בפוסט שאני מתפלל עליו באותו רגע אני אומר בשבילו "שיר למעלות"...

שיהיה לכולנו אור שמוסיף והולך! 

אני מקווה שאתה לא מפעיל אפליקציה שקראת לבד את שיר המעלות 

פשוט שמח, תתפלל עלי.
קוראים לי לוחם אמיץ.
הקב"ה מכיר אותי.
אתפלל גם עליך.
תודה

צריך חבר כתב on 25 דצמ' 2016 08:01:

זריקת רעיון לסטארת אפ? 

לוחם! אתפלל בלי נדר,
תתפלל עלי גם אתה וכל המתפלל על חבירו נענה תחילה 

תרשו לי לפתוח בקלישאה " מעט מן האור מגרש הרבה מהחושך" 
ועוד אחת   "שמש לא יודעת מה זה חושך"

האור מעולם לא גירש את החושך... וגם השמש מעולם לא גירשה את הלילה...
האור בסה"כ מגיע מהנר, המנורה, המדורה, השמש, לחושך כבר אין במה לאחוז.
כך גם השמש... היא זורחת והלילה נגמר.... לא כי השמש גירשה אותו, אלא כי הוא לא מסוגל להיות בחברתה. 

החושך, והלילה הם בודדים... בודדים מאדם, בודדים מאחיזה בממשיות, הם נשארו מושגים מופשטים... כאלה שאין להם מקור... הם רק חוסר... חוסר אור....

אולי כך גם התאווה... היא איננה ממשית, היא לא אוחזת בכלום היא רק העדר,

אולי אם אתנהג איתה כמו שהנר מתנהג עם החושך, כמו שהשמש זורחת על הלילה... בלי מלחמה, בלי צעקות, פשוט השמש מגיע הנר נדלק 
פשוט לחיות מציאות, פשוט להטיב לסביבה, לסלוח לעצמי, לאחרים, אולי אפילו "לסלוח" לאלוהים שלא ניהל את המציאות כמו שרציתי. 
וראו זה פלא... קצת אור מגרש הרבה מן החושך? או שיותר נכון, כשהאור מופיע לחושך אין כבר מקום.

שהמציאות מופיע הבריחה לתאווה.... אין לה מקום. 

שנזכה לחיות מציאות, ולקבל אותה כמו שה' תיכנן בלי ציפיות, ומימלא בלי אכזבות.

ימי אור נקיים לכווולם. 

בחסד ה' ית' היום הזה נקי

היום היה לי מצב נוראי,
תוך כדי לימוד ברחתי במחשבה, ופינטזתי  שמצאתי כבר את אישתי, זה התחיל בצורה נורמלית.... הבעיה שפנטזיה שיש בה אישה איכשהו מגיע למקומות לא צנועים, את זה הצלחתי להעיף בחסד ה', ומהר.... חזרתי מיד ללימוד
מבחינתי זה כבר סוג של "לגימה ראשונה" וכאילו התאווה קיבלה פתח ויושבת לה עכשיו בתוכי.... מחכה לתקוף. 
בנוסף... לאחרונה משום מה מלווה אותי תחושת בדידות (אולי כי הפגושה שלי חתכה את הקשר לא מזמן) וזה גם מצב מסוכן.

ברוך ה' גם היום נקי, מתפלל לה' ית' תן בי כוח להיות מחובר לעצמי ומרוכז בסביבתי, לחיות את רצונותיי האמתיים. ולהתפעל רק מהפנים.

אורה ושמחה לכולם

הארס שהונח מתחיל להופיע יותר, היום הוא גם קפץ לביקור בצורה בוטה יותר, בחסד ה' הצלחתי לחזור ללימוד. 
נקי. אבל מתחיל להרגיש יובש... 
בטוח מכירים, הטבע רוצה לחטוא... אבל השכל.... ממש ממש לא. מצד אחד מדמיין בעורגה את התחושות של זמן הפורקן, מצד שני מדמיין את תחושת הגועל של אחרי, מצד אחד קופצות לי לראש תמונות לא צנועות, מצד שני מחשבן איך אפשר להתעלות ולדבוק בה' ית'.
מצד אחד זה כל כך ברור שזה רע. ודמיון, ולא אמיתי, מצד שני כל כך בא לי את ההרגשה הזאת.
כן.... אם זה יתחיל אני יהיה חסר אונים. 

חברים למי שיש עצה איך להרטיב את היובש ולהתנקות אשמח לשמוע.

תפילות, תפילות ועוד תפילות, עוזרות לי.
להתקשר לחבר ולפרק.
לדבר עם הספונסר (אם יש).
ולהתמקד בצעדים (אם אתה עושה).
זה מה שעוזר לי.
אוהב

תפילות ותפילות....גם דמעות היו שם....

לצערי נפלתי. כרגיל הרגשת החמצה, פספוס. אך שמח 
ברוך ה' לא כמו פעם, מהרגע שהיה לי אפשרות לחטוא והתחיל ההתקף, הצלחתי למשוך כחצי שעה. וגם שכבר פתחתי את המנוע חיפוש... החלטתי שאני מחכה חמש דק'.... והצלחתי.
אולי ממשימות קטנות של שליטה עצמית אגיע לשליטה גבוה יותר.

שיר קטן למתק תכאב:

"גם כשבפנים אפור ואין הלב פורח
יום רודף לילה וכוכב נופל זורח
חלומות זה לטיפשים
ואני חולם גדול
חושך סופו לאור גם ים נשטף בחול

אמונה, תחזיקי חזק

דמעות של כאב מלוחות בפנייך
מולך ניצב בשקט קורא אלייך

אמונה, תחזיקי חזק".
(בניה ברבי)

מנקה את האדים מהמראה אחרי מקלחת חמה בעקבות עוד נפילה.
מסתכל על האדם המשתקף מולי... 
" אהלן" כבר הרבה זמן לא הקשבתי לו... 

אתה אוהב את מה שאתה רואה? 
-נראה לי... אני עונה... לא זכור לי שיש אדם שאני שונא... לא באופן אישי.
- אז למה?
-למה מה? אני שואל
- למה אתה מתעלל בי? 
- הלוואי והייתי יכול לתת הסבר...
- ומה עכשיו? הוא שואל,
- מתחילים שוב, לא?
- למה שזה יהיה שונה? למה שבפעם הבאה שיכאב לי אתה לא תתן לי שוב את הזבל הזה רק כדי להשתיק אותי?.
שקט, אין לי באמת הסבר, או תשובה, גם לחרטט משהו כבר לא שייך. 
- אז מה עדיף? אני שואל, לא להתחיל מחדש? לוותר? לפרוץ גבולות? להתיר הכל? מה???
- לא, לא, הוא אומר, רק בבקשה... תנסה לחשוב איך לטפל בי בפעם הבאה שהיא תבוא... ליפני שהיא תבוא...
- ומה נראה לך??? שלא עשיתי את זה עד עכשיו? לא הורדתי דמעות, לא התפללתי בכל הזדמנות, לא עצמתי עניים? לא פניתי לאלוקי,? מה נראה לך ? שכל מה שאני עסוק בו כל היום זה איך להביא את הרעה עלינו? ממש לא! אני כל הזמן עובד... מנסה... משתדל... מתאפק... והיא בכל זאת באה.... 
- אז... המצב ישתנה? 
- אני לא אחראי על התוצאה.... רק על העבודה. 
- אתה שוב בורח...
-לאן?
- בורח מלטפל בי... אני אומר לך שהמצב כואב, אתה מדבר איתי על עבודה, והשקעה, התוצאה כואבת... אולי אתה לא עובד כמו שצריך?
שוב שקט...... 
- הפעם יהיה שונה אני אומר... מסתכל לדמות במראה בעניים. ,הפעם יהיה שונה" 
-למה?
- כי אני חיי איתך כל כך הרבה זמן... ומעולם לא הקשבתי לך באמת... עד היום.
עכשיו אני קשוב, רוצה להבין מה גורם לך את הכאב, מה מניע אותך לברוח, מה משכר אותך, ופשוט לטפל....

משנה כיוון. בלנ"ד מתחיל צעדים וקבוצות טלפוניות... 

בדמעות, ספק כאב ספק התרגשות. קם... ממשיך את המסע.... 

ליפני שאני עוזב את המראה... הוא מחייך... " תראה איך הכוס מתמלאת" אומר בקריצה.
ואני תוהה... מתי תיהיה הפעם האחרונה?.................

מזדהה עם הכאב ומחזק את ידיך. לי אישית הקבוצה הטלפונית עוזרת מאוד ואני מניח שלעוד רבים
תמשיך להביא את הרגליים ואז האוזניים...וכפי שכתבת תקום ותעשה פעולות שבעז"ה יעזרו למסע להמשיך למחוזות טובים יותר

כמה קשרים יש בין יוסף הצדיק לחנוכה.

הראשון תמיד פרשת מקץ תצא בחנוכה...
השני בסוגיית הגמרא שמדברת על חנוכה... זה נראה שמשום מקום ובלי קשר מגיע המדרש על יוסף והבור "הבור ריק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו" ואז הגמרא חוזרת לדון בדיני חנוכה.( ויש על זה הרבה ווארטים שמסבירים מה הגמרא דוחפת את זה לסוגייות חנוכה, ) 

הקשר השלישי הוא משהו שאני ינסה עכשיו לקשר... והייתי קורא לו כך. "יוסף הוא האבא הרוחני של החשמונאים" 
זאת אומרת הרעיון של איך יוסף חיי, גרם לחשמונאים לצאת ולהלחם.

נתבונן יחד.
יוסף, המנודה של המשפחה... כל הזמן חוטף בראש על כמה הוא גאוותן שחושב את עצמו... עד כדי כך שאחיו פשוט מוכרים אותו ( ילד תימן חטוף?) הוא מגיע למקום החדש... וראו זה פלא, אינו שומר טינא, אינו עסוק בלכעוס להיפגע... להתבכיין. 
מגיע לבית פוטיפר... ומתחיל לעבוד... בעבודות הכי פשוטות... פתאום יוסף שמצטייר בהתחלה כגאוותן מראה לנו עד כמה הוא עניו, עד כמה הוא מחובר למעמד שבו הוא נמצא... ולא מדמיין דברים לא לו, תופס מטאטא סמרטוט... מנקה מתחזק בית שלם... הוא עושה את זה כל כך טוב עד כדי כך שהופך להיות מנהל בית פוטיפר.... הדמות שלו כל כך קורנת שאשת פוטיפר שמה עליו ענייה... מנסה לפתות אותו.... והוא? גיבור כארי נותן את כל כולו כדי לנצח ושוב... מלא ענווה... הוא לא חושב על הבזיון או על ההשלכות... הוא יודע שהוא בשר ודם... וצריך לברוח...אז בורחים... ואחרי נצחון כזה... הוא אינו מצפה לכלווווום.
הראיה? הוא מגיע לכלא... וגם שם אינו מתעסק בלהיפגע, להתבכיין, לשמור טינה. או לכעוס... גם שם הוא תופס סמרטוט, מטאטא, אולי עוזר במטבח בקילוף בצל... ואלו הדמעות היחידות שיורדות לו. אבל חוץ מזה הוא שמח!!!! כן... שמח!!! איך אני יודע?
יוסף שואל את שר האופים והמשקים... "מה קרה? מדוע פניכם לא כתמול?" רק אדם שמח שלא תקוע בדיכאון של עצמו שם לב לסביבה ברמה כל כך גבוהה שהוא יודע איך הם מרגישים היום רק ממבט... גם בכלא הוא הופך להיות מנהל... וגם שם ה' מצליח דרכיו.... עד הרגע של הישועה....
יוסף מבין.... לא אני מנהל את העולם, לא אני קובע מה המשימות,,, אני רק מתנהל בתוך העולם.... אני רק צריך למלא משימה... כל מציאות שה' ית' שם אותי בה... אני צריך להתנהל... אז מה זה משנה אם היא מתאימה לכבודי (המדומיין) או לא. והמטרה? לשמור על מסורת ישראל סבא ( או במקרה שלו אבא) 

חשמונאים.
רואים את התנהלות יוסף בחייו, ומביטים למציאות הכואבת בעניים... מתייונים... כן... אותם אנשים מתוך עם ישראל שהולכים ומחטיאים את הרבים... רואים את שטף התרבות שהולך ועושה באנו שמות. עד כדי "כל ארוסה תיבעל לאגמון תחילה"... והם בוחרים לנהוג כיוסף.
יש פה התנהלות מציאותית... מה אני יכול לעשות בה? איך אני יכול להתנהל בה על פי דרכה של תורה? 
אינם בוכים, אינם מתפללים, אינם צמים. תופסים חרב ומתחילים לתת מעצמם למען שמו באהבה.
וזה כל כך ברור להם שה' נלחם והם רק צריכים להתנהל במלחמה. עד כדי כך שהם זורקים את ההגיון... רק טקטיקה ואסטרטגיה ובחסד ה' מנצחים.

עכשיו מה הטירוף?
שעוסקים בגמרא בחנוכה, אין שום איזכור למלחמה.... הנס הינו נס פח השמן.... (הנס רוחני שעם ישראל הצליח לשמור בטהרה על תרבותו) זהו מה שהניע את המלחמה, הרצון לשמור על התרבות הישראלית המסורה מסיני. ומתעסקים רק בזה.

בתפילה? 
יש איזכור על המלחמה.... אבל פלא.... לא מדברים שניה על החשמונאים. 

"ואתה ברחמיך עמדתה להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, וזדים ביד עוסקי תורתך" הכל ה' יתב' עשה? החשמונאים מה? 
החשמונאים מוזכרים דווקא בנס אחר 
"ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך... וכו' והדליקו נרות בחצרות קדושך"

מה???? איך זה יתכן? אתה המלחמה עשו החשמונאים ואת פלא המקדש יצר ה' ית'... למה זה הפוך?

פה חייבים שוב את יוסף. 
מה שיוסף מבין זה דבר מאד פשוט... המשימה שלי להלחם על הרוח, על העוצמה התרבותית (לא שינה ממנהג בית אבא) ה' ית' יגלגל את העניינים כך שאצטרך להלחם על הרוח והתרבות... והוא ילווה אותי במלחמה הזאת רק אם אני לא אסמוך בה על הנס.... רק אם אני יתאמץ... "יעשה פעולות" אז ה' ית' ילחם עבורי...

החשמונאים.... יצאו להלחם על הרוח והתרבות... לכן ה' נלחם להם.... לכן בתפילה נס המלחמה רשום על ה' ית' ונס המקדש על החשמונאים שנלחמו על טהרת התרבות הישראלית.

גם אנחנו.... המשימה שלנו להילחם על הרוח שלנו.... לתת את כל כולנו למאמץ מלחמתי אדיר של שמירת הברית.. שמירת היסוד הישראלי... הדבר שעליו מושטט הרעיון הרוחני של עם ישראל הברית שנכרתה עם ה' ית' 
אם רק נצא למלחמה.... גם נגד כל הסיכויים.... כי כבר שנים אנחנו מפסידים.... כי כבר אין לנו שליטה על זה.... 
מצופה מאיתנו רק לצאת להלחם... רק לעשות פעולות.... את התוצאה ה' ית' יביא לנו.... 
ונוכל גם אנו להודות על כך... שה' ית' שינה את התוצאה כנגד כל הסכויים.

"וזאת חנוכה"
שנזכה להפנים שבחיי הרוח לא בונים על ניסים, לא בונים שה' ית' יפעל בלי השתתפות שלנו, 
שנזכה לימי החנוכה חנוכת נישמותינו.