שלום אחים יקרים. אני סקסוהוליסט ואיבדתי כל שליטה על חיי, אני חסר אונים מול ההתמכרות ההרסנית הזאת, חסר כח ויכולת מול הראש החולה שלי. אני מודה לאלוהים על הנס שהוא עושה איתי ואני נקי בכוחו הגדול כבר 77 שעות נכון לרגע זה,(השעה כעת היא 8:00 בבוקר). כבר יום וחצי שאני נמצא בטירוף חושים, רצון חזק מאוד לאונן או להשתמש עם מישהי. אני כמעט מרגיש שאני נופל שוב מהצוק אל האבדון. העובדה שאני רק בפורום וללא ספונסר או תוכנית מסודרת לא מקלה עלי. גם את התרופות שהייתי לוקח הפסקתי. אלוהים אני מתחנן אליך עכשיו תעזור לי!!! תשחרר אותי מהאובססיה הזאת, מהכפייתיות, מהרצון המטורף להשתמש. אני יודע שהשימושים הם רעל הרסני עבורי ובטח שלא תורמים לי כלום לחיי. אך למרות כל ההבנה הזאת, אני בקריז מטורף ורוצה עכשיו להשתמש. הכל נכנסתי לחדרי הצאט המזוהמים והכרתי שמה מישהי גרושה. עברנו לטלפון ושוחחנו בצורה מינית ומלוכלכת קבענו להפגש. בחסד אלוהים גדול,לא רק שלא נגעתי בעצמי בכלל, היא החליטה שאני לא הטעם שלה ונפרדנו עוד לפני שהכרנו. נמאס לי לחיות חיים כלואים ומפוחדים כמו שאני חי במשך 30 שנה!!! אני רוצה חופש ושלווה פנימית, איני רוצה להיות תלותי בתאווה ובמין, אני רוצה להיות מפוכח מינית!!! האם זה דבר מוגזם?? איני חושב ככה. ההתמכרות שלי למין אינה דומה לשום מחלה אחרת, קשה ככל שתהיה. הסבל הנפשי בהתמכרות קשה הרבה יותר מכל סבל פיזי אחר. קשה עוד יותר לדעת שאתה חולה במחלה שאינה מתקיימת באמת במציאות אלא רק בתוך הראש שלי. כאשר אני חווה זמנים כמו ביום וחצי האחרון, אני מרגיש מיד שאני ב " קריז" . כל הוויתי ממוקדת אחר חיפוש מושא לשימוש שלי. בזמנים כאלה אני פשוט שיכור. לא מעניין אותי הבית ולא המשפחה, לא מעניינת אותי אשת החייל שמחכה לי בבית, לא מעניין אותי דבר מלבד עצמי, אני בריכוז עצמי מטורף שאם היה מופנה ללימוד חומר כלשהו, סביר להניח שהייתי מומחה בעל שם עולמי באותו התחום. אלוהים, אינך חייב לי דבר, גם החיים שנתת לי הם מתנה גדולה מאוד ובעלת ערך שלא יסולא בפז. אבל למרות זאת אני מתחנן אליך שתעזור לי!!! קשה לי מאוד לבדי!!! אני רוצה להשתמש עוד ועוד ועוד. יודע שזה שקר שקיים רק בראש שלי, אבל העונג המטורף שגורמים לי השימושים שווה את הכל. אני רגיל במשך 30 שנה לברוח מהכל, בעיקר לברוח מעצמי. מפחיד אותי לעמוד מולי, לגלות ולחקור מי באמת אני? מי האדם שאיתו אני חי מעל 30 שנה?? אני מרגיש עייף מאוד, חלק מהעייפות היא נפשית ונובעת מכך שהראש שלי כל הזמן חוקר, איך ואיפה ועם מי כדאי לי להשתמש. 
השתמשתי בעצמי אלפי פעמים ובכל פעם מחדש גיליתי שהשימוש הורג אותי. האישה הבאה בהחלט לא תעשה אותי מאושר. הבעיה שלי היא לא בת זוגתי, אלא אני!!! הראש שלי לא מתפקד כמו שצריך. אלוהים אני יודע שאתה בעל הכוחות והניסים בבקשה ממך תעזור לי עכשיו. לא אחרי הנפילה אלא עכשיו!!!!! אני מבקש לזכור לא להקשיב לראש שלי, רק לעכשיו אוותר על השימוש, אשאר נקי ומחובר לאלוהים, אפסיק לחיות בתוך הראש שלי. תאווה היא שקר!!!! יהיה אשר יהיה את רצונך אעשה היום ולא את רצוני. 

שבת שלום
שבת של שקט ושלווה .

ככה היא ההתחלה, הכנות שלך היא תחילת הדרך.
ההכרה בחוסר אונים היא הצעד הראשון.
אתה יכול לפול בצעד ראשון, ממש כמו אותו תינוק שמתחיל לצעוד.
מה שנותן לו את הכח להמשיך היא ההכרה כי הנה, אני יכול לצעוד מעצמי, אין מישהו שמחזיק בי.
הגאווה הזו נותנת לילד כח לנסות שוב ושוב לאחר כל נפילה, הוא מגלה בכל פעם חוסר אונים בעת הנפילה, אבל עם זה הוא גם מגלה דבר נוסף, את הצעד הראשון, את היכולת שלו לצעוד בעצמו ללא כפיתיות של ההורים שלו או אחים שלו, הוא צועד לבד.
אני חושב שגם לעניינו הדבר כן.
הצעד הראשון בא עם המצב של הנפילות אחת אחרי השניה, אנו מגלים את הכפיתיות, את החוסר שליטה על עצמינו, שמישהו אחר מנהיג אותנו אל תהום, אל הבלתי נודע...
ומתוך ההכרה הזו של החוסר אונים, אנחנו מכלים את הצעד הראשון, את המצב שהנה אנחנו לא השולטים, אנחנו לא הנלחמים, אנחנו לא יכולים מול התאווה.
ואז באים כל הצעדים אחד אחרי השני ומוציאים אותנו אל החופש, אל השחרור הפנימי.
כל זה רק עם ההכרה בגאווה העצמית כי אני יכול לצעוד, רק עם האמונה הגמורה ב 12 הצעדים שאני צועד בהם, אז הם יכולים לפעול.
אם אני לא מאמין בכח הצעידה שלי עצמי, שאני יכול לעשות את הצעד הראשון השני והשלישי וכן הלאה, אז לא יהיה לי את הכח לקום מהנפילה ולצעוד.
ממש כמו אותו ילד שרק עכשיו צועד את הצעד הראשון.
שהוא כל כך קטן שהוא רק עושה צעד ראשון, אבל מלא בגאווה כי הוא צועד לבד, הוא עושה, אין מישהו אחר שמצעיד אותו.
כך אנחנו צריכים עם ההכרה בחוסר אונים מול התאווה שהיא הכניעה, צריך גם את הגאווה כי כן, אני יכול לצעוד, לא מישהו אחר מצעיד אותי.
החלמה טובה, הרבה הצלחה
אוהב - ישורון_

ככה היא ההתחלה, הכנות שלך היא תחילת הדרך.
ההכרה בחוסר אונים היא הצעד הראשון.
אתה יכול לפול בצעד ראשון, ממש כמו אותו תינוק שמתחיל לצעוד.
מה שנותן לו את הכח להמשיך היא ההכרה כי הנה, אני יכול לצעוד מעצמי, אין מישהו שמחזיק בי.
הגאווה הזו נותנת לילד כח לנסות שוב ושוב לאחר כל נפילה, הוא מגלה בכל פעם חוסר אונים בעת הנפילה, אבל עם זה הוא גם מגלה דבר נוסף, את הצעד הראשון, את היכולת שלו לצעוד בעצמו ללא כפיתיות של ההורים שלו או אחים שלו, הוא צועד לבד.
אני חושב שגם לעניינו הדבר כן.
הצעד הראשון בא עם המצב של הנפילות אחת אחרי השניה, אנו מגלים את הכפיתיות, את החוסר שליטה על עצמינו, שמישהו אחר מנהיג אותנו אל תהום, אל הבלתי נודע...
ומתוך ההכרה הזו של החוסר אונים, אנחנו מכלים את הצעד הראשון, את המצב שהנה אנחנו לא השולטים, אנחנו לא הנלחמים, אנחנו לא יכולים מול התאווה.
ואז באים כל הצעדים אחד אחרי השני ומוציאים אותנו אל החופש, אל השחרור הפנימי.
כל זה רק עם ההכרה בגאווה העצמית כי אני יכול לצעוד, רק עם האמונה הגמורה ב 12 הצעדים שאני צועד בהם, אז הם יכולים לפעול.
אם אני לא מאמין בכח הצעידה שלי עצמי, שאני יכול לעשות את הצעד הראשון השני והשלישי וכן הלאה, אז לא יהיה לי את הכח לקום מהנפילה ולצעוד.
ממש כמו אותו ילד שרק עכשיו צועד את הצעד הראשון.
שהוא כל כך קטן שהוא רק עושה צעד ראשון, אבל מלא בגאווה כי הוא צועד לבד, הוא עושה, אין מישהו אחר שמצעיד אותו.
כך אנחנו צריכים עם ההכרה בחוסר אונים מול התאווה שהיא הכניעה, צריך גם את הגאווה כי כן, אני יכול לצעוד, לא מישהו אחר מצעיד אותי.
החלמה טובה, הרבה הצלחה
אוהב - ישורון_

אני שומע את הכאב, תיסכול, ואפילו בילבול שלך.
אני מזדהה עם הרגשות האלה, ומתפלל עליך.
לי עוזר לעשות פעולות.
הידיעה אף פעם לא היתה מספיק בשבילי, אפילו הספונסר לא היה מספיק.
אבל הפעולה של הליכה לקבוצה, קריאה בספרי המחלימים, כתיבה, וירידה על ברכיי בהחלט עשו אצלי שינוי ענק.
אב בעיקר, לצאת מעצמי. לעשות משהו בשביל מישהו חוץ ממני.
אוהב, שבת שלום.

אחי היקר,
חכמים אמרו לנו לפום צערא אגרא. יתכן שבמצבך השכר שאתה תקבל על כל דקה שאתה לא עובר עבירה, גדול יותר מחודש של מישהו אחר. תילחם על כל רגע!
חזק חזק ונתחזק. מתפלל עליך עכשיו.

אוי זה מזכיר לי 
איך גם אצלי הייתי בקריז ורק חיכיתי שזה יעבור למרות שמדי כמה דקות אמרתי לעצמי אולי אפול
אצלי הקריז חזר רק פעם אחת
אבל אחר כך הוא נרגע ולא חזר יותר
ואילו אחרי השימושים זה הורג אותנו מחדש
יום מחלים