אם תשים לב אתה לא מדבר על יאוש אלא על חסרות אונים,
"רק כשהבנתי שעברתי את גבול העזרה הרגילה, העזרה שאני יכול לעזור לעצמי, והסכמתי להודות שנכשלתי והתייאשתי , אז הסכמתי לקחת אחריות על החיים שלי ולחפש פתרון שעובד"
במילים אחרות, ברגע שהבנתי שאני נכה ברגליים, הבנתי שלבד לא הצליח לעלות במדרגות ואני חייב מעלית או עזרה. אז פניתי לדרכים אחרות (ההפך הגמור מייאוש שכמו שהוגדר למעלה בהגדרה מיקצועית ייאוש זה ויתור, אובדן תקווה וחוסר רצון להמשיך)
יאוש זה יסוד ושורש העצבות, ייאוש הוא המחריב הגדול של האמונה, אדם מיואש הוא אדם מסוכן או לעצמו או לסביבה. ( הנצרות התחילה ברומא מיואשת מהחומריות)
רובנו פשוט מבלבלים את המושג ומשתמשים במילה "יאוש, במקום "חוסר אונים".
עכשיו אם יש קוראים של הפורום, כמוני... שהרבה זמן מתלבטים אם להיכנס לצעדים או לא, כשאתה מציג לי את הצעד הראשון כ"ייאוש".... זה ממש מזכיר לי את התאולוגיה הנוצרית (נראה לי הפורטסטנטית) ואוטומטית זה יורד מהפרק.
אז כן אני מפחד מהמילה יאוש, אני חושב שלתחושה הזאת אין מקום בנינו.... וזה חשוב להבדיל בין ייאוש לחוסר אונים.
כן אני חסר אונים מול התאווה, אני לא מיואש מכלום.... הראיה שאני כאן ורוצה עזרה. אדם מיואש כנראה שלא נמצא במחוזותינו.... הוא זורם אם התאווה... הוא אומר "אין פיתרון" הוא לא מקבל את זה שלאלוהים פתרונים... שהמפתח לפתרון לא נמצא אצלו אלא בידי אחרים (אנשי מקצוע/מחלימים/ולהבדיל ה' ית')
זה האמנם דיוק למדני, אבל חשוב מאד לתחושות החיים הבריאות שלנו. יש הבדל מהותי בין אדם נכה לאדם ללא רוח חיים