חזרתי. אחרי עליות ומורדות, 140 יום נקיים, ולאחר מכן נפילות כואבות ללא שליטה. אחרי השתתפות בקבוצה, ספונסר, צעדים ולאחר מכן תקופה שלא עשיתי כלום. בין אור לצל, בין החיים למוות.
עכשיו עברו 30 יום של נקיות. מרגיש יותר טוב, האושר מתחיל לבקר אותי. האמת, התגעגתי אליו! לא רצה לחזור לשם- לחושך, לתסכול, לכאב; בשום מחיר.
קשה לי עם התוכנית, אני מרגיש שהיא גדולה עלי, משהו כמו להילחם בעצמי בכל הכוח - באגו, בדחפים, ברצונות- עד שהנפש תמות ותוולד מחדש. אני מפחד. קשה לי להתחבר אליו, לאלוהים. מרגיש שהוא רחוק, אמורפי, מנותק. יש לי המון אנטגוניזם מהעבר אליו וקשה לי לחזור. אני רוצה אותו קרוב, חיי, נוכח, שאכל להישען עליו, לחבק אותו ולהרגיש שהוא איתי- אוהב,חומל,מרחם,מרגיע, אבל אני לא מרגיש אותו. כנראה גם הוא לא מרגיש אותי. אבוד.
מקווה שיש מישהו אי שם שמבין אותי, את המחלה הנוראית הזו. שמכיר את החושך מקרוב וחווה את הכאב. עליתי על רכבת התקווה ונפלתי עמוק עמוק ליאוש. 30 יום עברו של נקיות ולא רוצה להרפות, רוצה להרגיש, להיות מפוכח. אשמח אם יש מישהו שעבר משהו דומה - עליות ומורדות, אי חיבור לאלוהים, קושי עם התוכנית ולבסוף הצליח איכשהו לקום מעפר- תן לי סימן.
