שלום,אני כנראה יותר צעיר מרוב האנשים פה ואני לא באמת יודע אם אני מכור אבל יש לי אינטואיציה מסוימת שאומרת לי שכן או לפחות שאני קרוב לזה.
ראשית אני רוצה לציין שאני בן 19 כמעט וחצי,גר בישראל (כמובן),עתודאי(עושה תואר על חשבון הצבא ואחר כך משרת בצבא),לומד באוניברסיטת בן גוריון וגר בבאר שבע,חזרתי בתשובה לפני כמה שנים,יתום(אמא נפטרה כשהייתי קטן,אבא עזב קצת לפני כן,ומאז דודה שלי חיה איתי),אני בא מבית חילוני אך דודה שלי רשמה אותי למקיף דתי בגלל שהרמה של הלימודים שם גבוהה.
אלו הם הנתונים ה"יבשים" עליי והבעייה שאני הולך לדבר לכתוב עליה היא די ברורה אם אני כותב אותה בפורום הזה אז ככה:
התחלתי לפגום בברית(אני לא אוהב להשתמש בשם היותר נפוץ) בערך מאמצע כיתה ח' (גיל 14 בערך) בתקופה הראשונה שנמשכה כחצי שנה לא הרגשתי שינוי מהותי.
לאחר מכן בערך מתחילת כיתה ט' התחלתי להרגיש מעין בדידות ועצבות מסוימת(רק עכשיו אני מנסה לנסח את מה שהרגשתי אז) שאחד הצדדים שלה היה חוסר משמעות אני מניח,וצד אחר היה מעין הרגשה של שריפה פנימית כאילו שאני נשרף אני רוצה להדגיש שזו לא הייתה הרגשה חיצונית של הגוף אלא אני מסיק שזו הייתה מעין "שריפה" של הנשמה,קשה לי לתאר את זה במילים,אני מקווה שלפחות אלו שפעם פגמו בכמויות מבינים על מה אני מדבר ויוכלו לאשר שאני לא משוגע.
אני חושב שההרגשה הקשה הזו הייתה הגורם לחזרתי בתשובה בסופו של דבר מכיוון שעד כמה שאני זוכר היא הייתה זו שהניעה אותי בעיקר לראות סרטונים/הרצאות/לקרוא על פגם הברית.ולאחר שנחשפתי אליהם החלטתי לעשות ניסוי.היו לפני שני אימרות שונות אחת של המדע המודרני האומר כי במעשה זה אין בעיה(אני לא פגמתי בצורה מוגזמת על פי ההגדרה שלהם אלא זה היה בממוצע כמה פעמים בשבוע)ומצד שני הייתה האימרה של היהדות האומרת כי זה דבר לא בריא לעשות אפילו פעם אחת והוא מקלקל הרבה דברים.אמנם אני לא זוכר את הפרטים במדויק אבל אני אנסה לדייק כמה שיותר אני החלטתי לקחת הפסקה מלפגום ולבדוק את הגישה של היהדות כי באמת הרגשתי שזה בלתי אפשרי לחיות עם הרגשה כזו כל החיים ואין סיכוי שאנשים חיים עם הרגשה כזו שמונעת נחת רוח/להינות בחיים אלא מוציאה אותך ריק בסופו של דבר.
אותו זמן היה בתחילת שנת הלימודים של כיתה י' (במשך כל כיתה ט' חייתי עם הרגשה כזו ולמרות שהוצאתי ציונים סבירים וקנו לי מחשב חדש בערך באמצע השנה זה לא שיפר את ההרגשה אלא היא רק החריפה עם הזמן) כשהחלטתי לעשות את הניסוי הזה הייתי בתחילת כיתה י' זה היה לפני ראש השנה ובאותם ימים הייתי לקראת מבחן במתמטיקה שהיה על כל החומר של השיעורי בית שהיו בקיץ.אני רוצה לציין בנקודה זו שאף פעם לא הייתה לי חברה(ואני עכשיו גם לא מתכנן שתהיה(עד לחתונה ב"ה)) ואפשר להגיד שהייתי חנון שרוב הזמן שיחק במשחקי מחשב וכשהיה צריך עשה שיעורי בית והשקיע בלימודים.
אני ממשיך כעת מאיפה שעצרתי,זה הייתה תקופה לפני מבחן גדול במתמטיקה בנוסף לאיומים של המורה(הייתי הקבצה א') שמי שלא יעבור 2 מבחנים רצופים יעוף מההקבצה,אני כמו תמיד למדתי למבחן למרות שבכיתה ט' הייתה לי אותה שיטת לימוד והממוצע שלי היה כל הזמן מסביב לשישים בגלל כל מיני פאשלות במבחנים שלא נבעו מחוסר ידיעה אלא מנסיבות סביבתיות למשל:הגעתי למבחן לאחר שאכלתי מעדן בבוקר ולכן תקף אותי רעב שמנע ממני את היכולת להתרכז במבמחן כמו שצריך,או השולחן שישבתי עליו היה דביק והפריע לי לכתוב,היו עוד מקרים אבל זה הכי בולטים שאני זוכר.שלא תחשבו שהמבחנים כשלעצמם היו קלים אלא הם היו יחסית קשים ובאמת היו פעמים שלא יכולתי פשוט לפתור דברים אבל מצד שני הייתי עיוור לדברים ברורים שרק אחרי המבחן שמתי לב אליהם.
בגלל דברים אלו היה לי עבר קשה עם המבחנים במתמטיקה והפלא הגדול שלי היה שאחרי כ-3 שבועות שלא פגמתי בהם והכוננתי כהרגלי למבחן הוצאתי 100 (למרות שכנראה הייתה לי טעות אבל המורה ריחם עליי).בכל מקרה זו לא הייתה הפעם היחידה אחרי הפעם הזו לא השתכנעתי לגמרי והיו לי נפילות אבל ככל ששמרתי יותר ההרגשה שלי השתפרה פלאים(וגם הציונים שלי במקצועות הריאלים),סוף סוף יכולתי לשבת במקום אחד ולהרגיש נינוח ללא הרגשת בדידות וריקנות מתמדת,וגם יכולתי להתרכז בצורה נורמאלית שזה היה דבר שלא יכולתי לעשות מתחילת-אמצע כיתה ט'.לאחר מכן נחשפתי להרצאות של הרב אמנון יצחק/זמיר כהן ובערך משם התחלתי גם לחשוב ולחזור בתשובה.
פגם הברית לא היה הסיבה היחידה לכל המהלך הזה אבל הוא היה אחת הסיבות העיקריות וכעת אתמקד יותר בו.
מאז שהבנתי שלפגום בברית באמת מזיק והעמדה של היהדות היא הנכונה התחלתי יותר להקפיד בנושא הזה עם הזמן גם לשמור עיניים/מחשבה וגדרות וסייגים של שמירת הברית.
לקראת סוף התיכון הייתה לי התלבטות קשה(אני רוצה להדגיש שבאותה תקופה היה לחץ ריגשי אדיר עליי ועל דודה שלי בגלל החזרה בתשובה שלי לגבי המשך הדרך היו לי שני אפשרויות ששקלתי ביניהם עתודה או ישיבה,מכיוון שאני בא מבית חילוני דודה שלי מאוד רצתה שאני אלך לעתודה אך לעומתה אני הייתי בהתלבטות קשה (חשבתי על מכון לב אבל ההצעה הזו נפלה) ובסופו של דבר הרב של המקיף שנעשה גם הרב שלי ייעץ לי ללכת לעתודה(אני רוצה להדגיש שהוא ירא שמים בתכלית וזה היה נושא מאוד מורכב שבסופו של דבר הוא הסיק שעדיף לי ללכת לעתודה).
כעת אני נמצא לקראת סוף שנה א' של התואר ואני לא מתחרט על ההחלטה ללכת לעתודה מכמה סיבות שאחת מבינהם הייא שהייתה לי את הזכות להכיר את הרב של האוניברסיטה.
אך בכל זה יש דבר אחד שמאוד מפריע לי והוא החוסר צניעות שיש באוניברסיטה בסמסטר א' זה לא היה נורא כי היה חורף קר.אך בסמסטר ב' הנוכחי זה פשוט סיוט מבחינת שמירת העיניים והברית אני רוצה לציין שאפילו למרות שאני שומר על הברית יש לי נפילות מדי פעם ובדרך כלל זה בהפרש של שבוע-שבועיים היה לפני תחילת הלימודים ובסמסטר א' אפילו פחות,השיא שהצלחתי להחזיק זה היה כ-3-4 חודשים אם אני לא טועה וזה היה בסוף כיתה י' מאז יש לי נפילות ועליות.
אני רק רוצה להדגיש את חומרת המצב בסמסטר הנוכחי,מרוב שיש שם חוסר צניעות זה גורם ליצר להתלהט הרבה יותר מהר והיו אפילו פעמים שפגמתי בשירותים שם,יותר גרוע אפילו מרוב שפעם רציתי לפגום הסתכנתי שמישהו יראה אותי וגלשתי במחשב ציבורי שם שבו אין חסימה לאתרים לא צנועים ואתם בטח מבינים למה אני מתכוון.ואפילו היום(בערב יום שישי) פגמתי למרות שיש חסימה ונשארה עוד יממה לכניסת השבת.
וגם בגלל הלימודים שלי אני נעלץ לבלות רוב הזמן של היום באוניברסיטה(לפעמים זה זה לעומת לשמוע לשון הרע בבית).
בכל מקרה עוד שבועיים הסמסטר נגמר ומתחילה תקופת הבחינות שאני מקווה לעבור בשלום.
זה בערך המצב שלי היום מבחינת שמירת הברית,רציתי לבקש מכם עצות להתמודד עם הסביבה שאני נמצא בה,וגם להציג את עצמי.
אז נעים להכיר ומקווה שלא חפרתי לכם יותר מדאי.
זה בערך איפה שאני עומד היום במחינת שמירת הברית
