שלום לכולם.
אני משתתף חדש כאן לחלוטין, רק היום הצטרפתי, ורציתי לשתף אתכם אולי במעט מתחושותיי.
"הסתובבתי" כאן באתר, וגם בפורום דיי הרבה זמן ושאבתי המון כוחות והתרשמתי. כוחות לשתף. אני דיי מופתע שבכלל ישנם אנשים פה בפורום שהם כ"כ סבלו ויש להם סיפורים מזעזעים והם בכל זאת לא נכנעים- משתפים ומתמודדים. זה מדהים בעיניי. בנוסף העובדה שיש כאן אנשים שהם נקיים כ"כ הרבה זמן- זה גם מפתיע, ולטובה ב"ה!  

אמנם יש לי שאלה בהקשר הזה שמאוד מציקה לי ובתכל'ס מנעה ממני להכנס לאתר ולטיפול כמו שצריך עד עכשיו- האם הטיפול והמעקב והשיתופים והטלפונים וכ'ו וכ'ו היומיומיים האינטנסיביים כל כך לא גוזלים מכם את כל המשאבים? האם זה לא מתיש? לעסוק כל היום רק במלחמות מול היצר? אני אומר לכם בכנות- המון פעמים לא התייחסתי לנפילה כי באמת רציתי להמשיך בשגרה של החיים- ללמוד תורה, להקים משפחה וכ'ו. (והאמת שהרבה פעמים הכאתי על חטא כשאמרתי לעצמי שאני שאנן מידיי ונשחקתי במלחמת היצר האינסופית)

ודבר נוסף (מקווה שלא חופר מידיי...)
אני רוצה לשתף בכנות שכואבת וצורבת לי עד מאוד בתובנה עמוקה שהיכתה בי בעוצמה לא מזמן. 
אני פשוט אוהב לגמור.
יורדות לי כמעט דמעות מהעיניים שאני רק כותב את זה.
אני שונא ומתעב ונגעל שניה אחרי שאני גומר.
אבל בשניה שזה קורה- ועד שאני גומר לגמרי- אני אוהב את זה.

אנא מכם אשמח לדעת אם יש כאן עוד משתתפים שמזדהים איתי, או משתתפים שהזדההו עם זה בעבר והתגברו על כך. זה יעזור לי מאוד. תודה רבה.

וואיי, אתה באמת נמצא כמעט שנה בפורום, מקווה שלפחות קראת מה שחברים כותבים כאן והבנת מה קורה.
תכלית,
1. אני כשאני משתמש, אני לא אבא, לא בעל, ולא חי את חיי,
אם אני לא משקיע בבוקר 20 דקות עבור החלמה, ומשקיע פעמיים שלוש בשבוע עוד שעה וחצי עבור ללכת לקבוצה ופגישה עם ספונסר, אז השם ישמור איזה חיים יהיו לי,
ואני צריך לקבל את המצב שאני מכור ואני חייב זריקות החלמה כל יום,

2. בגלל שאני נהנה מהתאווה עד שאני .... אני חייב לעשות כל בוקר ולפעמים במשך היום טלפון לחבר ולזכור את הרגע של אחרי השימוש מה אני מרגיש, כדי לא לרצות לחזור לסבל הזה, אני נהנה ואחרי זה סובל, ורק חברים מזכירים לי את זה, אז יאלה, תתחבר לחברים בפורום, חברים ישמחו לתת לך טת מספרם, וקדימה להחלמה.

תודה רבה לך אבי!

חשוב לי להדגיש נקודה שלא הייתה אולי ברורה...

ברור לי לחלוטין שאני רוצה לטפל בעצמי. ברור לי לחלוטין שאני רוצה להפסיק (ואני עדיין בשלבי בירור עם עצמי האם אני נמסוגל לעשות זאת בעצמי, כרגע אני חושב שלא ומתחיל לטפל בנושא...). תחושת הגועל והניכור העצמי האיום מלווים אותי כבר שנים. תחושת השנאה והתיעוב גם ישירות כלפיי החטא עצמו- גם הם קיימים. 
התובנה שכתבתי למעלה שהגעתי אליה הגיע מתוך תהליך של שאילת שאלות, של בירור. שאלתי את עצמי: אם באמת אני נופל כל הזמן ולא מצליח לעצור- אולי זה בגלל שאני אוהב את זה? והאמת- זה נשמע לי מאוד הגיוני.

כשאני אומר שאנו אוהב את זה- זה לא כמו לומר שאני אוהב לאכול שוקולד. ברור שזה רחוק פי 1000 מלומר שזה כמו לאהוב את אישתי ומשפחתי. כשאני אומר שאני אוהב את זה זה אולי (אף פעם לא ניסיתי) כמו שמעשן אוהב את הרגע שהניקוטין נכנס לו לגוף מהסיגריה, אבל שונא את עצמו (בתקווה שהוא מספיק מודע לעצמו) על כל השאר. 

מכל הבירור הזה אני רוצה להבין רק דבר אחד (וזה משהו שהצלחתי להסביר לעצמי עכשיו- כשקראתי את דבריי שוב ואז את דבריך אבי)- האם הרצון שלי להפסיק אמור להיות רצון להפסיק את המעשה בפועל, או להפסיק לרצות לעשות את המעשה? האם כדי להצליח להפסיק בפועל אני אמור להפסיק לרצות לעשות את המעשה, וליצור בעצמי תחושת תיעוב כלפיי זה, או שמא תחושת התיעוב שאני אפתח (בהנחה שאצליח..) עלול להיות משהו הרסני מידיי- משהו שעלול גם לפגוע בקשר שלי עם אישתי, משהו שעלול ליצור בי סלידה כלפיי משהו שבמקורו הוא קדוש.

תודה רבה!

קצת מסובך,
אבל אני באופן אישי אוהב תאווה עד היום, ואני לא משתמש כי זה סבל, אז כשאני עם אישתי אז השימוש היא שימוש של נתינה וזה לא קשור לתאווה,
בכל מקרה, תנסה להפסיק בלי קשר למה ואייך, ואז תבין למה אתה וצריך להפסיק.

סליחה שאני מתערב לכם באמצע השיחה 

אני לא מנסה אפילו לחוש תחושה של גועל בהנאה של השימושים
עם זאת אני לא משתמש כי אני יודע שזה מזיק לי וזה סבל

לשם הדוגמא
אחד שמתחיל דיאטה, הוא לא שונא בוקרסים ופיצות, הוא מאוד אוהב אותם, אך הוא יודע להגיד לעצמו (במידה שכן) אני לא אוכל את הדברים הטעימים האלו, כי זה גורם חי סבל בהמשך

אותו הדבר אני, אני מאוד אוהב להשתמש אך אני מוותר עליו ,כי אם אני לא יוותר עליו, ייגרם לי סבל

מקווה שהסברתי את עצמי טוב
אוהב אותך
ותמשיך לשתף אותנו "בתחושות שלך"
נתן

אני  חושב שהסברת את עצמיך יפה מאוד .
אך אני חושב שמי שמכור באמת , זה לא כמו להפסיק לעשן או לוותר על בורקס .
כל אחד ומידת התאווה שבו. 
אני למשל בלי שום התראה מוקדמת של לגימות או צפיה במשהו לא הגון מסוגל למצוא את עצמי פתאום משחק ומאונן . 
ואז כאילו מתעורר מחלום רע ומייד מפסיק .
אני רואה ומבין שלא אצל כולם זה אותו הדבר .
המשך יום נקי ורק להיום .
שבי 1 האוהב

אני אישית באמצע בין שבי1 לאבי וברור שכל אחד והנתונים שלו....כל אחד וה"מחלה" שלו זה שבסוף כולם משמשים זה רק הסימפטום(כמו שיש הרבה מחלות שנותנים בשביל זה אנטיביוטיקה)
יש כאלה שנאלצו להפסיק לתקופה את היחסים שלהם עם נשותיהם ויש כאלה שלא...אז ברור שאתה לא צריך לרצות להפסיק לעשות את המעשה אלא אם הוא בא מתאוה ולא מאהבה
דבר נוסף....אני לא מבין...מצד אחד אתה שואל אם זה לוקח הרבה משאבים ומד שני אתה כותב שאתה סובל ונגעל מעצמך???ברורררררר שזה לוקח המון משאבים(ובטח שבהתחלה עוד יותר)ותחליט אתה מה עדיף להשקיע ולהיות נקי או לקיים חיי משפחה עם פורנו ברקע(או ללמוד תורה עם אוננות)
מקוה שתבחר באמת.....מאמין שאם אתה כאן זה סימן שתכלס אתה רוצה

שלום חבר יקר. 
אני אשתף מניסיוני המועט. 
אתה אוהב לגמור? וואלה... אני אוהב בכל מאודי לגמור ושונא את זה באותה מידה. אני חולה על זה, וחולה מזה אפילו יותר.. 
זהו בדיוק סיפורו של מכור, זוהי הסיבה שאני לא יכול להפסיק לבד כי אני רוצה ורצה את זה תמיד, אבל אני יודע ומכיר אנשים רבים במצבי שבזכות התכנית הזו נקיים ומפוכחים והכי חשוב חיים את החיים שלהם באמת.
זה קשה? אוהו כמה זה קשה להישיר מבט לכל הדפאקים בחיים שלי, פתאום לא הכל תותים פתאום לא הכל זוהר כלפי חוץ ואפל בפנים. 
האהבה הגדולה לדופמין גזלה את כל המקום בלב שלי ולא השאירה מקום לאפחד להיכנס ללבי באמת. 
אז קשה לי, אבל אין קושי יותר מתוק מזה. 
אוהב וצריך 

ברור שאתה אוהב לגמור.
כולם אוהבים.
מכורים בפרט, הרי הם התמכרו לזה. איבדנו את הרצון לשלוט בתאווה גם כשהיא פוגעת בנו.
אני אישית אוהב להתעסק בכל מה שקשור בתאווה, מהכל! מההכנה, מהשימוש ומהסיום.. ומההתחלה המיידית של הפעם הבאה שמיד באה מיד אחר כך.
אבל בד בבד בתהליך ההחלמה שלי אני לומד לשלוט עליה, על התאווה.
וברור שכיף לך לגמור, באותו רגע משתחררים לך למוח כמויות עצומות של דופמין,סירוטינין ועד כימיקלים והורמונים.
מה גם שככל שאתה עמוק יותר בתאווה, אתה גורם לזה שאתה תצטרך יותר מהסם כדי להרגיש הנאה.
האופציה היחידה לא להנות משימוש, היא למעשה לחתוך לך חתיכה מהמוח, או לחתוך קטע עצבי מסוים.
ברור שזה לא הפתרון!
כמו שסוד בעצמו אמר בקבוצה הטלפונית שבוע שעבר.
הוא שותה יין מדי פעם, הוא נהנה מהיין כשהוא שותה אותו,אבל הוא לא מכור אליו.
ופה נעוץ ההבדל.
אני פה בתוכנית כדי לקבל שליטה על החיים שלי.
להחזיר אותם למסלול תקין.
לא נוכל לשנות את הטבע שלנו וגם אין לנו צורך בזה.
המטרה היא להתקדם.
בהצלחה לכולם!
אוהב ה'

אוהב ה' , אוהב אותך .
אוהב את ה' יתברך .
לא ההיתי יכול להתבטא יותר טוב ממך .

אני רוצה להוסיף עוד משהו קטן
תמיד היה לי קשה הרעיון של "להילחם ביצר".. "להילחם מול עצמי.." זה תמיד נתן לי תחושה של קרב ומחנק ושאיבת כוחות בלתי נגמרת.. (וכניראה שגם אני לא אצליח ושוב אפול ואז זו מלחמה כל כך מיותרת..

אבל האמת, התוכנית לימדה אותי שלא נלחמים. זה היופי. לא נלחמים איך שהורגלנו להילחם, בכל אופן.
אני עכשיו מסתכל על התוכנית בתור מסע. מסע שאני בוחר בו ואני לכול להפסיק אותו. מסע לא בגלל שאני מכוער ומתועב, אלא בגלל שאני רוצה להגיע למקום אחר
ותאמין לי ידידי, אני לא הרבה ימים נקי. אבל השיחות עם חברים עושות לי כל כך טוב. להוריד את הראש ולהיכנס במקום להילחם, והשיחות עם אלוקים.. ה'מלחמה' הזאתי, שאמורה לשאוב כוחות, רק נותנת לי עוד ועוד כח..
אוהב אותך אחי היקר, תמשיך לעדכן אותנו!