קטונתי. - תרתי משמע.
קטונתי מלכתוב ואשמח אם חברי יוסיפו עלי.
ועיקר העיניין הוא להכיר בחוסר השליטה המוחלט שלנו בחיים.
אני כותב בימים אלו את הצעד הראשון. אני מפרט את כל הנפילות שהיו לי ואת כל תהליך ההתדרדרות עד להתמכרות המלאה שלי.
אני רואה את יד ה' ששלחה אותי ליפול להיכן שנפלתי כי מאות פעמים באמת שניסיתי בכל כוחי לצאת מזה, אך לא הצלחתי. מה לא עשיתי?! לימוד תורה, מוסר, קבלות, שבועות, קברי צדיקים ולהבדיל צדיקים חיים, מיקווה ועוד ועוד... לא היה לשווא. התחשלתי. התקדמתי. אך נשארתי מכור כשהייתי. לבד, לא יכולתי לצאת מזה.
אפשר לראות את זה בכל פינה בחיינו. כל מקום שאנו מחזיקים חזק מידי, הכל מחליק כמו סבון. מוטלת עלינו חובת ההשתדלות, אך התוצאה - מאיתנו והלאה = ממנו אלינו.
כך גם בנויה הדרך החוצה. כשאני מבין בעומק ליבי כי אני לא שולט במצב, אני מפסיק להלחם ומוסר את ההתמודדות לה'. לא מדובר בשביתת נשק כללית אלא בפנייה אקטיבית ביותר, מעומק הלב, לאחד והיחיד שיכול לעמוד מול התאווה. עצם הפנייה מחוללת בי את התהליך של ההתנתקות מהצורך הריגשי הריגעי ואני מעלה אותו לתודעה מלאה בכך שאני חפץ בקשר אחר נעלה, מודע וטוב יותר.
במובן האמוני, הכניעה בפני ה' היא מטרת התאווה. ה' רוצה שתיקח את הקשר החיצוני ותהפוך אותו למשהו פנימי ועמוק. תענה על המחסור ברגש וביחס על ידי קרבת אלוקים. התאווה היא בקשה לקשר של ה' יתברך וצורת דיבור שלו אלינו.
בתפילת השלווה אנו אומרים:
"תן לי את הכח לשנות את מה שביכולתי לשנות" - וזו ההשתדלות שלנו להתקשר אליו במקום לתאווה.
"לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות" - למסור לו את המאבק בתאווה.
"ואת החוכמה להבדיל בניהם".
בהצלחה,
נעם