ניסן כתב on 16 דצמ' 2019 05:34:
אצלי הפחדים לא יושבים על לאבד כסף פיזי.
אצלי הפחד הוא שלא אהיה מוערך ע"י אחרים. אני תמיד צריך לרצות אחרים.
מכיוון שכך, ברור שאין לזה גבול. אתן דוגמא.
אני מאד רוצה לרצות את הבוס שלי לכן אני משקיע המון מחשבה ומאמץ בתחום העיסוק שלי. לבוס שלי יש עסק נוסף, בצפון הארץ, שמייצר פריטים שאני מומחה בהם בגלל עיסוקיי בעבר.
הבוס שלי מבקש שאעסוק גם בתהליכים ההנדסיים המורכבים בעסק האחר, ולכן אני משקיע את כולי שם ומתנתק מעיסוקי העיקרי. כמובן שעיסוקי העיקרי נפגע קשה.
מיד אני מרגיש שאני לא מוצלח, כי לא הצלחתי לעשות גם וגם וגם.
לעיתים אני שואל את עצמי האם נולדתי לרצות את כולם?
אני חי כמו בכלוב - מנסה לרצות, לא הכל מסתדר, מרגיש פחדים נוראיים וטינות, אח"כ מתכנס בתוך עצמי לרחמים עצמיים , וכדי להקל על הכאב משתמש בתאווה ככדור קסם שיפתור לי את המצוקות. לאחר מכן מתחיל שוב את מעגל הקסמים הזה שלא נגמר לעולם.
אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. את האומץ לשנות את הדברים שביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים.
אני צריך להיות אמיץ כדי לצאת מהסחרור בו אני נמצא כל חיי.
להפסיק לרצות את כולם!
אני לא בטוח שאתה צריך להיות אמיץ, זה אולי חלק מהעניין, אבל חלק יותר גדול לעניות דעתי , וכתבתי את זה גם למשתמש1, הוא להאמין במשהו שהוא לא כסף חברתי או כסף אמיתי-פיזי.
וזה קשה, כי כסף חברתי או כסף אמיתי הוא חשוב, באמת, בלי ציניות, לכן אני לא יכול פשוט לבטל אותם, אני חייב להביא משהו אחר, משהו שאני ממש לא מכיר ואני לא מבין בדרך כלל, ואז אני צריך להאמין בו.
והאמונה הזאת צריכה להיות האמונה ברגשות, רגשות גם אם מאבדים לך כסף חברתי, מיני או אמיתי. זה קשה בטירוף.
זה קשה כמו לבקש מחילוני להיות דתי (ולא משנה איזה דת מדובר) - זה אותו רעיון, אתה מגיע לאיש חילוני, ומבקש ממנו להכיר בסט אמונות, טקסים, וערכים שמנותקים מההוויה של החילוני - ולא רק להאמין בהם, ממש למסור את נפשו עליהם.
לרגש יש אותם טקסים, ערכים, אמונות, שלעיתים סותרים ולעיתים ממש מתנגשים עם הערכים של הכסף.
המציאות העצובה של חיי היא שכל הצלחה שהייתה לי - והיו לי אכן כמה וכמה הצלחות, אני חייב לרצון העז והשורף שלי להשיג כסף חברתי בכל מחיר.
אבל, אותו רצון עז ושורף שיש לי להשיג כסף חברתי בכל מחיר - יש לו חסרונות עצומים.
למשל אם אני נראה לומד משהו מתוחכם, גם אם אני לא מבין אותו לעומק, אז לא אכפת לי - הרי המטרה הושגה - אני לומד משהו מתוחכם, מקבל ציונים שמאפשרים לי לשרוד בעניין ותו לא, כולם חושבים שאני מדהים ומגניב וכו'. המטרה הושגה. והמטרה מעולם לא הייתה באמת ללמוד מה שכתוב, זה היה רק אמצעי.
עוד דוגמא - עבודה, למה אני עובד ? כי יש לי מאחורה בראש מחשבון שמודד כל תנועה וכל מעשה וכל מילה שאני עושה, ומפרש לי כמה "כסף חברתי" הרווחתי מכך - אמרת משהו שנון ? עשית כסף חברתי, עבדת על משהו טוב ? עשית כסף חברתי. ואני העבד של המחשבון הזה, אני תמיד הולך לפי הדרך שהוא אומר לי שיש בה הרבה כסף חברתי.
אבל אני לא יוזם. אני יכול לעבוד בצורה בזבזנית שלוקחת המון זמן וניראית כאילו אני עסוק מאוד, כאשר אני יכול לקצר את התהליך פי שלוש, כי אף אחד לא הבין בדיוק מה אני עושה כדי להגיד לי שאני מבזבז זמן.
אתה יודע מה הכי עצוב ?
שאם מחר אני יהיה אמיץ ויחליט לפעול לפי הרגשות שלי. בקיצור אם אני יחליט מחר להקשיב לרגשות שלי, באמת להקשיב להם, וללכת לפי מה שהם אומרים, גם אם זה כרוך באובדן כסף חברתי.
אז אני יעשה את זה, יאבד כסף חברתי, וימשיך לפעול.
אבל אז, בגלל שאני מקשיב לרגשות שלי, אני יהיה איש טוב יותר, יציב יותר, אמין יותר, חביב יותר, ואז אני יקבל את הכסף החברתי בכל מקרה - ואני מכור קיצוני לכסף חברתי, ולכן אני יתמכר שוב.
זה מקביל למציאות בה נקיות מפורנו גורמת לך לקבל המון הצעות מנשים ליחסי מין, זה לא טוב בכלל..
אם רק היה לי איזה סינון שאני יכול להשים על העולם, כמו נטספארק או pluckeye, שיאפשר לי לסנן את ההערכה שרוכשים לי אנשים (גם אם היא קטנה, אני מאוד רגיש לדברים האלה), הייתי לוקח ושם על הסינון הכי גבוה.
הלוואי... אבל אין, אין שום סינון לדבר הזה. וגם אם יש - האם זה לא יזיק לי מאוד, לא לקבל את הכסף החברתי שלי בכלל ? כנראה שזה יזיק. כמה זה יזיק אני לא יודע. זה שאלת מיליון הדולר, אבל זה יזיק.
לא אכפת לי אם כל האנשים יעריכו אותי בטירוף כל הזמן, או שכל האנשים יהיו אדישים אליי בצורה קיצונית או צוננת כל הזמן. כי המצב הראשון מסתדר עם ההתמכרות שלי, והמצב השני מרפא אותי מההתתמכרות שלי.
אבל להיות במצב שאני לפעמים מקבל ולפעמים לא מקבל הערכה, זה בלתי נסבל