שלום לכולם,
אני חוזר לפורום אחרי שנתיים שלא ביקרתי שבהן עליתי וירדתי.
קראתי בשעות האחרונות על ההתמודדויות של כולם, על ההצלחות
על הסיפורים הכואבים שהם בעצם גם הסיפור שלי.
ואני מרגיש הקלה. שמתי לב פתאום שאני נושם קצת יותר לרווחה,
קצת יותר נעים, קצת יותר קל להכיל את המצב שלי.
ירדה אבן קטנה מהלב, ואני אפילו לא יודע להצביע עליה ולתת לה שם...
לא יודע למה דווקא היום החלטתי לחזור
ודווקא היום אפילו לכתוב מה שאף פעם לא עשיתי
אבל אני יודע שאני רוצה לעשות שינוי. את זה ההתמכרות/ איך שלא אקרה ל'זה'
לא תיקח ממני. אני טוב ואני רוצה טוב.
יום יום שלוש פעמים אני אומר שה' יתברך "קונה הכל"
יום יום רגע רגע הוא בעל על הכל, נותן חיים להכל, ומאמין בהכל.
אחרת אם היה משהו כלשהו בעולמו שאין לו תקווה- לא היה נותן לו חיים.
וכך גם אני, אני חושב לעצמי, הקב"ה מאמין בי, הקב"ה מחייה אותי.
ושמחה ממלאת אותי. חום של אהבתו יתברך.
איזה קיר בלב של יאוש ועצבות נסדק ואור של אפשרות לדרך טובה יותר מאיר.
אני עוד לא יודע אם 12 הצעדים זה בשבילי. אבל אני לא שולל.
מה שאני כן יודע זה שאני מוכן לעשות הכל כדי להיות טוב יותר,
כדי להוציא את כל הטוב שיש בי החוצה. ולפרוח בכוחות אדירים של קדושה.
והיום למדתי שלשתף ולשמוע אחרים משתפים עוזר לי.
אני מתפלל לה' שלא אשכח את זה וגם מחר אחזור. ואולי אמצא פה את הכלים שאני מחפש.
אני מתפלל לה' שאמצא דרך עקבית, שאקום על רגליי ואצא מהבוץ שמונע מלהתחיל לצעוד.
יש לי בעיה. יש לי חולשה. אני לא מושלם. יש לי חסרון. אני צריך עזרה.
וזה בסדר.
זה דמיון לחשוב שיש שלמות חסרת בעיות בעולם המורכב הזה.
בע"ה, מתקדמים.
שוב תודה לכולם על השיתופים ועל הבמה להיפתח ולשתף.