המלחמה תמיד הייתה בעצומה, השאלה היא האם היא באה לידי ביטוי כלפי חוץ או שהצלחנו להדחיק ולנצור אותה בתוכנו ולהמשיך לדשדש בתוך עולמו של הקדוש ברוך הוא.
אצלי למשל, גם כאשר הצלחתי לשמור על שנה נקיות, ולא לפגום ולא ליפול, ידעתי יום אחר יום, שכל עוד אני מדחיק אותה ומכסה על הבעיה יבוא יום והיא תפרוץ ותאכל כמו אש קנאה את כל אשר היה לי יקר בכל חיי.
לכן, אני שואל את עצמי, אלו הרגשות הדחקתי, או מה השגתי בכך כאשר התאוויתי למין, איזה צורך נפשי התאווה מילאה בתוכי, והתשובה שאני מקבל יכולה להיות גם התשובה אצלך ואצל עוד אחרים, או דומה, או בכלל שונה, אבל את התשובה לשאלה הזו, עלינו לחשוף לאט לאט ולגלות בתהליך איטי אך ללא פשרות, איזה תפקיד התאווה משמשת בחיי, וכיצד אוכל למלא את החוסר כאשר התאווה תעלם מחיי.
לדעתי, רק המחשבה הזו יכולה להרגיע אותנו, שאדע שברגע שאמצא לתאווה תחליף אמיתי וכנה, אשליך את התאווה מעליי, וגם כאשר היא תתקוף, אהיה מפוכח מינית מספיק, לעצור את עצמי ולא להגרר ולהתפתות לתאווה הממכרת והמושכת.
אך דבר ראשון, לפי דעתי כמובן, עלינו להבהיר לעצמנו לאיזו מטרה אנו שואפים להגיע בסופו של תהליך ההחלמה, וכיצד ייראו חיינו ללא התאווה.
התאווה היא לא האויב שלנו, היא החברה שתפסה פיקוד על מוחנו, כאשר השפיות נעלמה והאיום על קיומנו הלך והתממש בעולם המעשי.
הצורך שלנו לשרוד בכל מחיר, פיתח את התאווה אצלנו, בתור תחליף זמני אך שקרי ומטעה, וכל זה על מנת להשאר את עצמנו בחיים.
בהצלחה בהמשך הדרך...