אני מגיע מבית חרדי קלאסי. אנשים פשוטים. אין חוכמעס. רגולר פיפל. ילדות שקטה ושלווה.
מתי שהוא בסביבות גיל 13 גיליתי את הנושא של שז"ל. כלומר, ידעתי שמדובר בעברה, אבל התעלמתי, המשכתי לעשות את העברה הזו.
בשביל לאונן לא הייתי צריך לראות משהו או לדמיין. עצם החיכוך היה מספיק. אני מצטער שאני כותב ככה, פשוט מה שאני בא להגיד זה שההתחלה שלי לא הייתה קשורה לתכנים מיניים בשום צורה.
זה הרגיש לי צורך גופני ותו לא.
מאד מזדה גם אני עד היום ככה, האוננות אצלי זה עצם המגע גם בלי הפנטזייה, הפוך שהייתי רואה פורנו עד לפני 7 חודשים אז היה לי אוננות מסוג אחר, הרבה יותר מטלטל...
בשלב מסויים ניסיתי להפסיק אבל זה לא ממש עבד. וכך זה המשיך לאורך ימי הבחרות שלי, מתי שבא לי פשוט מאונן. בדרך כלל זה היה בלילה במיטה אחרי שכולם נרדמו.
אני קורא ואומר וואווווווווו - זה בדיוק מה שהיה אצלי רק במקלחת יום יום עד גיל 13 וחצי בערך...
אני בגיל 20 וחצי גילתי את הפורנו, עד אז [בגיל 12/13] ראיתי רק סרטים אמריקאים...
ובעיקר מה שהכי מטריד זה שפעם בישיבה הייתי רואה מישהי ברחוב, מתבונן בה טוב טוב ו"שומר" את המראה בזיכרון, ובלילה במיטה משתמש בה, וזה היה מספיק,
זה מה שהיה לי בגיל 12/13...
והיום אני מגיע למצב שאני רואה חצי שעה סרטונים וזה בכלל לא מרגש אותי, אז אני עובר לראות דברים חמורים יותר ומזעזעים יותר וחריגים יותר, כדי לגמור.
זה הפחד שלי... אין לדבר סוף...
ואחרי תקופה אני נמצא עם אשתי בלילה ונהנה איתה באמת, ולמחרת בבוקר קם 'מסופק', מתקלח ומשתמש, ובעבודה יוצא להפסקת שירותים אחת בבוקר ואחת בצהריים, בשתיהן משתמש...
ויש כל כך הרבה בכיות באמצע.
אני כל כך מזדהה למרות שאני לא נשוי... ואסירות תודה שעדיין לא...
למשל בוקר אחד שאני מגיע לבית הכנסת גמור, מניח תפילין מתעטף בטלית אבל יושב בחדר הצדדי, ולא אומר את מילות התפילה של הסידור, אלא מדבר עם אבא בכאב עצום, כועס עלי ועליו ועל כל העולם, בוכה את חיי ולא אכפת לי שיראו אותי בוכה,
או למשל פעם אחת שאני יוצא ליער ומבקש מהשם שיהפוך אותי לסריס, אני לא רוצה תאווה לא רוצה שזה יגרה אותי מוכן לוותר על הבאת עוד ילדים לעולם (היום אני יודע שאסור להגיד את זה)
אתה מזכיר לי שגם אני רציתי פעם להסתרס... ולשתות סם כזה...
או פעם אחת שאני מתכונן לראש השנה אבל שבוע לפני יש נפילה ענקית... ואני מגיע בדאון מטורף לראש השנה...
או שאני בפורים ועושה הכנה רוחנית שאולי אולי השנה יהיה לי סופסוף ונהפוך הוא ואני אזכה סופסוף לשלוט בשונאים שלי, השונא הכי גדול שלי זה היצר שלי, אבל במוצאי פורים עוד עם הטעם של היין בפה אני בטירוף של התאווה
אצלי גם היו חגים שהשתבשו בגלל השימוש, אני זוכר ראש השנה אחד אוננות במקלחת...
ואין לי למי לספר, האדם שהכי אני אוהב בעולם זאת אשתי, ואם היא תדע היא תהיה כל כך פגועה שלעולם היא לא תסלח לי, והאמת שכנראה לא מגיעה לי סליחה, אבל אני רק חושב על עוצמת הפגיעה שתהיה לה בלב ואני מעדיף להתאבד ולא להכאיב לה כך,
לא הבנתי למה מגיע לה?
וכמה חברים כבר יש לי, ואם אני אסתכן ואספר את זה לאחד החברים, אז יש סיכוי נמוך מאוד שהוא יגיד לי שגם הוא מכור, רוב הסיכויים שהוא יתנשא עלי, או שהוא יפיל אותי יותר ("אין מה לעשות אחי תתמודד") והכי גרוע שהוא יגלה צדקות מעושה ויברח ממני 'לפני שאקלקל אותו', ובכלל מי יודע לשמור כזה סוד.
אותו חבר (שסיפר לי שהוא מכור) מאז כבר לא בקשר איתי, ככה יצא, אז מתי שהוא לפני כ-3 שנים אני יוצר קשר עם שמור עיניך, ומבקש עזרה, מספר קצת, והבחור מעבר לקו אומר לי, קדימה, בוא לקבוצה פיזית באזור מגוריך.
ואני חוטף חלחלה, וחושש ממש, ואם פתאום אני אראה שם את אח של אשתי? או את החבר הכי טוב שלי? מבוכה עצומה. מצד שני, נאמר פה "אם ראית שם מישהו, הוא לא שם כדי לקטוף תותים"...
ואני פגשתי איזה חבר מהשכונה, אבל אדרבא אנחנו עוזרים אחד לשני...
וככה אני מתלבט ואומר אולי, אבל כאמור אולי זה כולל בתוכו כן ולא והתאווה בוחרת ב"לא" באל"ף רבתי.
אני מגיע למצב שאני לא יכול לדבר עם אשה, בלי לדמיין משהו רע. פעולות פשוטות של נסיעה באוטובוס או המתנה בתור הופכות לדמיונות.
אסירות תודה שיצאתי מהמקום הזה, אני יכול לדבר עם נשים בלי לפנטז... זה מתנה של התוכנית והחצי שנה ויותר בלי פורנו.
לצערי, אנחנו מכירים את העולם של הסרטים, שהוא כמובן עולם דמיוני מאוד, ותמיד זה נכנס כביכול מתוך סצנת מציאות, לא מיד יש שם פעולות מיניות, אתה מתחיל סרט ורואים מנהל שקורא לפקידה ואז מתחיל הבלאגן. זה מה שקרה לי בראש בכל מפגש עם כל אשה. בעבודה, בסופר, בכל מקום.
ולפעמים גם פעלתי בכיוונים האלה. לשמחתי אף אחת לא שמה לב, אני בטוח שאם היו קולטות מה עובר לי בראש היו בורחות ממני.
למשל פעם אחת חזרתי לעיר שלי בשעה מאוחרת בלילה, ובכניסה לעיר הכל שומם וריק – ואשה עצרה שם טרמפים, עצרתי לה באינסטינקט כי אני אחד כזה שמעלה טרמפיסטים, שניה אחרי שהיא נכנסה פתאום הרגשתי משהו בוער בלב ובבטן, והבנתי שאני יכול בשניה ליפול, המוח החולה שלי אמר לי שזה גם מה שהיא רוצה ולכן היא עצרה טרמפים, אבל בסך הכל היא תכננה ללכת ברגל והייתה עייפה, ואמרה תודה כשהיא ירדה.
לפני כמה שנים גם לי היה פעם שלקחת אותי טרמפ אשה וכל הדרך...
סיטואציות הזויות. כל שניה עובר לי סרט אחר בראש.
ובבית כאילו אני בנאדם אחר. זה הורג אותי. אנשים מחמיאים לי על איך שאני מכבד ומוקיר את אשתי, אני פעיל בפורומים שונים מעבר לעבודה, בכל המקומות ומכל הכיוונים אני מוערך, כולל אשתי שמעריכה אותי ומכבדת אותי ויודעת שאני אוהב אותה מאוד. וכל זה נכון, בלי להצטנע, יש על מה להעריך אותי, אני באמת ובתמים אוהב את אשתי, באמת ובתמים רוצה שיהיה לה טוב.
אני גם איש חברתי פעיל בפורומים מתנדב ועוזר הרבה לאנשים...
רק בנוסף או במקביל לכל זה אני חולה. חולה מאוד. ואת זה אף אחד לא יודע. רק בורא עולם.
לפני כמה חודשים, קרה לי משהו חמור מאוד.
זה לא משהו גופני. לא עברתי תאונה או משהו חלילה.
ואני מתנצל שאני משנה התנהגות כרגע, עד עכשיו פירטתי לכם את סודותיי, וכאן אני נותן ברקס.
לא יכול לפרט מה בדיוק זה היה.
כן אני יכול להגיד, שהייתי במצב של עוד כמה שעות אני מאבד את כל עולמי, את אשתי, את הילדים שלי, את העבודה שלי, את ההורים שלי, את האחים והאחיות שלי, והאובדן הזה הולך להיות חזק מאוד, שלאחריו אני אסבול כל חיי, ולא בטוח שתהיה דרך לתקן את זה, וכל מי שידע מזה ידע שאני האשם בזה.
משהו פסיכי לחלוטין.
כשהתקרב הזמן לזה, הייתי בתוך רכב, בדרך לאן שהוא, מישהו אחר נהג ברכב, ואני הרטבתי את החלון עם דמעות שלא ידעתי בכלל שיש לי.
ממש כמו הסיפורים שאלה שכמעט מתו מספרים, ראיתי את כל החיים שלי עוברים לי מול העיניים, ואת כל הקרובים שלי מסתכלים עלי בעיניים מאשימות ואומרים לי "איזה טיפש אתה, הרסת לעצמך את החיים".
ככה.
ואותו יום היה לי נס עצום. אני לא יכול להסביר בדיוק, אבל הייתי במירון, אצל רשב"י הקדוש, ושם לא יכולתי אפילו לבכות, הסתובבתי שם כסהרורי, ואמרתי רק דבר אחד.
"ריבונו של עולם. אני אומר לך בפה מלא – אין לי שום סיכוי, אין לי שום דרך לתקן או למנוע את השואה הפרטית שהולכת לבוא עלי. לא משנה מה אני אעשה – הצרה מגיעה."
"רק אתה, ריבונו של עולם, רק אתה יכול לעזור לי."
הרגשתי את המצב חסר האונים הזה, בכל רמח אבריי ושסה גידיי, לא היה לי שמץ של גאווה או תחושת יכולת. לא עלה בידי אף רעיון או מחשבה או דרך או קצה של פתרון.
והנס לא איחר לבוא.
(במהלך הכתיבה חשבתי לעצמי שאת המילה נס אני לא אכתוב, לא יודע למה ניסיתי להימנע מלכתוב את זה, אבל זאת המילה היחידה שאפשר להגיד. אין הגדרה אחרת למה שקרה).
24 שעות מאוחר יותר המצב שלי היה ממש טוב, כמובן עדיין הייתי בהלם, כמובן היה לי הרבה עבודה ודברים לעשות, אבל המצב השתנה.
בינתיים, נזכרתי במה שאמרה רחב למרגלים "ולא קמה עוד רוח באיש" – הפירוש שם זה שתושבי ארץ כנען כל כך פחדו מעם ישראל עד כדי כך שלא עמד להם.
קראתי על זה שיש מצבים בהם האדם נמצא בהישרדות, ויצר המין שלו נעלם לחלוטין.
וזה מה שקרה לי: לא העליתי בכלל בדעתי להכנס לאתרים אסורים. זה לא היה לי בכלל במחשבה ולא מחוץ למחשבה.
עבר קצת זמן. פתאום בוקר אחד אני חושב לעצמי, וואלה כמה זמן עבר מאז המקרה? – שבועיים / שלשה! ותוך כדי שאני משחזר את רצף השתלשלות האירועים, לפתע פתאום אני נזכר, שיש בעולם דבר כזה שנקרא פור' ושאני הוגדרתי כ"מכור". היי, אולי נמנף את זה? הפסקתי בלי משים, אז אולי פשוט אמשיך להפסיק...???
יאללה, נתחיל עם ספירה.
יום ועוד יום עובר ואני נקי. נקי מצוחצח: פשיטא שלא מאונן, גם לא נכנס לאתרים, ואפילו לא לאתרי טריגר, שלאחריהם הייתי נכנס לאתרים המלוכלכים. גם לא לאתרי מלל. גם לא מסתכל על הנשים בעבודה בקטע מיני. גם אם ראיתי מישהי וואו, לא מסובב את הראש לא מתבונן לעומק. ככה.
רגע, שניה,
אל תחשבו שאני משוויץ – זה כמו ילד קטן שאבא שלו לקח אותו לטיול בניו יורק. הוא לא יכול להגיד שהוא "טס לניו יורק" אלא "לקחו אותו". יש הבדל רבותיי. הילד אמנם היה בניו יורק אבל הוא נלקח לשם ולא נסע לשם.
אבא הרחמן לקח טראומה אישית שכמעט קרתה לי, ובמשך 87 הימים האחרונים אני נקי. לא מרצוני. לא מכוחי. לא ניסיתי לבד. אבא רצה וזה קרה.
וקשה לי בטירוף.
כשהלכתי בפעם הראשונה בחיי לחדר כושר, אחרי שהייתי בטטה רציני, אמר לי המאמן, אחי, מחר בבוקר אל תתפלא כשיהיו לך כאבים בכל הגוף.
והוא צדק, היו לי כאבים בכל הגוף. אבל באתי שוב ושוב לחדר כושר עד שהגעתי לנקודה שאני מחכה לחדר הכושר מחכה להזיע להתאמן להוציא אנרגיה.
וקשה לי עכשיו בטירוף,
כי אתם מדברים פה על בנאדם שיושב ועובד שעתיים שלוש, ואז מכניס את האוזניות לכיס, נכנס לשירותים במשרד, ואחרי חצי שעה יוצא משומש.
אתם מדברים פה עם בנאדם שמגרה את עצמו בכוונה וכל אחת שהוא רואה ברחוב הוא מדמיין תאווה.
יכול מאד להזדהות...
אתם מדברים פה עם בנאדם שקיבל על עצמו אלף פעם נקיות, אם זה בראש השנה או כיפור או סוכות או ראש חודש או חנוכה או פורים או פסח או יארצייט או ביקור בבית חולים מחלקה פנימית או לראות מישהו מת או לראות מישהו צדיק מאוד או להיות כמעט מעורב בתאונה – כולם מקרים אמיתיים – ועוד עשרות ואולי מאות פעמים של בכי ביער או בבית הכנסת או מתחת לשמיכה – ונסיעות לקברי צדיקים ותחנונים וסגולות או רעיונות (הייתה תקופה שהייתי נכנס לשירותים עוטף את האיזור בגליל נייר טואלט ומתלבש, ככה שאם תהיה לי תאווה אז יש לי דקה נוספת להוריד את הנייר טואלט ואולי זה מה שימנע אותי), ואף פעם זה לא החזיק מעמד, אני זוכר פורים אחד שהכנתי את עצמי אליו רוחנית ואמרתי יאללה ונהפוך הוא מהפורים הזה אני שולט בתאווה, במוצאי פורים כבר נפלתי, או פעם אחת שביום כיפור בבוקר בכיתי, וכשהלכתי למנחה של כיפור חיפשתי ברחוב נשים יפות, יום אחרי כיפור כבר השתמשתי.
אני לא מעכל את המצב שאני נמצא בו עכשיו. את הפוסט הזה אני כותב כבר כמה ימים, היום 87 יום, בלילה ראיתי קרי, לא התבלבלתי ואני לא מאפס. לא ראיתי פור' אז אין לי על מה לאפס, זה תהליך של הגוף.
אבל קשה לי בטירוף,
ומצד שני שמח לי בטירוף.
שמח לי כי אני מסתכל על אשתי ואומר לה "אני אוהב אותך" והלב שלי שלם,
שמח לי כי אני מחבק ומלטף את הילד שלי בלי נקיפות מצפון שהיד הזאת לפני שעה עשתה משהו אחר,
שמח לי כי אני נכנס לבית הכנסת להתפלל ולא מרגיש לחוץ לצאת,
שמח לי כי אני ממלא את היום שלי בעשייה ולא במרדף אחר תאווה ובמחיקת היסטורית גלישה,
שמח לי שאני מתקרב ל-90 יום, שגם אם מעכשיו מישהו יגיד לי שאני נופל פעם ב-90 יום, זה 4 פעמים בשנה, ולא 4 פעמים בשבוע (או יותר)
שמח לי שאני יכול לכתוב פה ושאני יודע שיש עוד אנשים כמוני שסובלים, שסבלו, שרוצים להחלים, שמחלימים, שהתרפאו לחלוטין...
לפני כמה שבועות היה לי ממש קשה.
פתחתי כבר גלישה בסתר. הרגשתי שזהו, אין לי כח יותר.
אבל במקום לחפש - כתבתי "אבא תעזור לי ממש קשה לי עם התאווה".
והגעתי ללינק שמפנה לשרשור של מורינו "המתרפא".
התחלתי לקרוא.
עוד יום ועוד יום. את מה שהוא כתב. את מה שהאחרים הגיבו לו. דמיינתי את החוויות שלו. בכיתי איתו בכמה פעמים. שמחתי איתו. ממש הלכתי איתו את כל השרשור הזה.
פשיטא שבאותו יום כבר לא ראיתי משהו אסור.
פשיטא ופשיטא שלא אוננתי.
והתחלתי ללמוד מושגים: אסיר תודה, רק היום, למסור להשם, לברך מושאות תאווה, להיות בנתינה, פגמי אופי, בריחה, ועוד ועוד...
התמונה אצלי התחילה להתבהר.
והבנתי שאני צריך גם.
אני צריך ללמוד את 12 הצעדים ולדעת ללכת איתם.
אני צריך להצטרף לקבוצה יומית.
אני צריך להיות חבר בפורום חשוב כזה. הפורום שהשם יתברך הכי אוהב מכל הפורומים שעל גבי הרשת. בוודאות גמורה ומוחלטת.
ונרשמתי לכבוד השם יתברך, כי בתכלס מגיע לו, מגיע להשם שאקדיש לו את הניק שלי אחרי ההשקעה שלו בי,
היום 90 יום של נקיות,
90 יום שלא נכנסתי לאתרים,
90 יום שהשם שמר על היד שלי שלא תיגע איפה שלא צריך
90 יום שהשם מגן עלי וגורם לי לרצות לעשות טוב ולסור מרע,
90 ימים של חסד אלוקים עלי, אליי, פרטי, ייחודי, ברחמים גמורים למעלה מטעם ודעת.
90 ימים שבהם השם יתברך נתן לי את האפשרות לראות את הטוב שבי, את העובדה שבגופי שוכנת נשמה והיא חלק אלו-ק ממעל, ואין לה קשר בכלל לתהומות האלה
והכי חשוב:
90 ימים שהשם הראה לי שזה אפשרי!!!
זה אפשרי לעבור יום שלם בלי לראות תועבה!!
זה אפשרי לעבור יום שלם בלי לגעת!!
זה אפשרי!!
אין לי מושג מה הלאה, כמובן מצד הרצון – להמשיך את הרצף עד מאה ועשרים.
כרגע לא רוצה בכלל לחשוב על נפילות.
אבל אני יודע בעצמי שזה לא עובד ככה, ואין דבר כזה, ולכן...
"תן לי את היום הזה".
מודה לקב"ה על הכל עד היום,
מתפלל ומתחנן שאצליח לעבור את היום הזה בנקיות,
ושולח מסר של תקווה לכולם – אין שום יאוש בעולם כלל.
אוהבים תמשיך לכתוב לשתף לחלוק, לעשות דרך ממליץ לך על קבוצות ל'חת ספונסר להתחיל לצעוד ב12 צעדים ולעלות על דרך החיים...