את האמת, שכבר הרבה זמן שאני חווה קשיים חברתיים.
ולא, זה לא רק חוסר ביטחון עצמי, אלא בעיקר קושי לתקשר בצורה טובה עם אנשים, קושי במציאת נושאי שיחה ואמירת הדברים הנכונים במקומות הנכונים.
מילד חברותי להפליא, יצירתי, חכם, מבריק, שנון ומלא חיים, הפכתי לנער ולבחור יבש, אדיש לכל דבר כמעט ובעל קשיים חזקים בניהול שיחות עם בני גילי.
וזה לא מצחיק, אני פשוט יכול להרגיש לפעמים שיש שיחה זורמת סביבי אבל המוח שלי לא פועל! אני פשוט לא מוצא את המילים הנכונות, ולא חושב על שום דבר, חכם או לא, לומר. 
לאחרונה עשיתי חשבון נפש וגיליתי שהתקופה הזו החלה בתחילת גיל ההתבגרות, הגיל בו גם התחלתי לצערי ליפול בזרועותיה של הפורנוגרפיה.
שמעתי שסמים גורמים למוח להפסיק להתפתח והופכים את האדם לאדיש לסביבתו, אולי גם פורנו גורם לזה?
אני ממש רוצה להתרגש מדברים ולהיות חברותי ושמח, אבל אני לא מצליח למצוא עניין בזה.
אשמח לעצות,
בחור עם תקווה.

ערב טוב חבר יקר, וברוך הבא לפורום.
אני לא יודע להסביר לך את הענין שאתה מדבר עליו מבחינה טכנית מה שקורה לנו במח, רק אומר את המציאות שהיתה אצלי בפועל בזמן השימוש.
הייתי בחור מאד מאד חברותי בישיבה, הייתי מרכזי בבית מדרש ומרכזי בחדר אוכל, היו הרבה בחורים סביבי. ולמרות הכל, פעמים רבות כשנכנסתי לחדר אוכל לארוחת צהריים למשל, לקחתי את המנה שלי והלכתי איתה לחדר בפנימיה, למרות שלשולחן שלי קראו "השלחן של ____". לא הייתי מסוגל להתחבר לחברים, למשפחה ולעצמי. בכל מקום שבו הייתי, גם אם בפועל הייתי במרכז, בכל זאת לא הרגשתי כך, והרגשתי תמיד לבד ובודד. אבוד בתוך עצמי.

אני מעתיק כאן קטע ממה שקוראים ב"מסרים" בתחילת כל קבוצה ב-SA.

הבעיה:

רבים מאיתנו הרגישו חסרי ערך, לא ראויים, בודדים ומפוחדים. הפנימיות שלנו מעולם לא תאמה את מה שראינו בחיצוניות של אחרים. בשלב מוקדם התחלנו להרגיש מנותקים - מההורים, מבני גילנו, מעצמנו. התנתקנו בעזרת פנטזיות ואוננות. התחברנו באמצעות התבוננות תאוותנית בתמונות, צילומים וברדיפה אחרי מושאי הפנטזיות שלנו. התאווינו ורצינו שיתאוו לנו.

הפכנו למכורים אמיתיים: מין עם עצמנו, מין ללא הבחנה, ניאוף, יחסי תלות ועוד פנטזיות. קיבלנו את זה דרך העיניים; קנינו את זה, מכרנו את זה, סחרנו בזה, מסרנו את זה חינם. היינו מכורים לתחבולות, להתגרות, לדבר האסור. הדרך היחידה שהכרנו כדי להשתחרר מזה היתה לעשות את זה. "בבקשה תתחבר/י איתי ותעשה/י אותי שלם/ה!" צעקנו בזרועות מושטות. מתוך תאווה למנה הגדולה שתסדר אותנו, מסרנו את עוצמתנו לאחרים.

דבר זה יצר אשמה, שנאה עצמית, חרטה, ריקנות וכאב, ונדחפנו עוד ועוד פנימה, הרחק מהמציאות, הרחק מהאהבה, אבודים בתוך עצמנו. ההרגל שלנו הפך את הקירבה האמיתית לבלתי אפשרית. מעולם לא ידענו אחדות אמיתית עם אדם אחר מפני שהיינו מכורים לבלתי אמיתי. הלכנו על ה"כימיה" הקשר שהיה בו את הקסם, כי הוא עקף אינטימיות ואחדות אמיתית. פנטזיה השחיתה את האמיתי; התאווה הרגה אהבה.

קודם מכורים, אחר כך נכי אהבה, לקחנו מאחרים כדי למלא את מה שהיה חסר בנו. הונינו את עצמנו שוב ושוב שהאדם הבא יושיע אותנו, ובמציאות הלכנו ואיבדנו את חיינו.

----------------

מאחל לך הצלחה רבה רבה, ושמח לראות אותך כאן, תמשיך לבא, לכתוב, לשתף, ובעז"ה תמצא את הפתרון בשבילך.