שוב שלום לכולם.
רציתי ראשית להודות למשתתפים בדיון בפורום. עברו עשרה ימים מאז נכנסתי לראשונה לפורום וחשפתי את המעשים שלי. ומאז כבר עשרה ימים אני נקי לחלוטין, כל יום רק להיום, כולל עמידה בנסיון (שלא האמנתי שאעמוד בו) של להיות לבד באמצע היום במשך כמה שעות מול המחשב, ולעבוד איתו - ולא נפלתי. זה דבר שלא קרה לי בחודשים האחרונים, ואני מרגיש שבלי הפורום לא הייתי מגיע לכך. הרבה תודה על התמיכה. דקות מעטות שלכם, של אמפתיה, הבנה וייעוץ, יכולות לעשות הרבה מאוד.
חלק מהדברים שעזרו לי הוא העובדה העצובה מאוד שהרבה אנשים שמספרים כאן את סיפורם חוו טראומה קשה בחייהם (התעללות מינית וכדומה) שגררה אותם לאן שהם הגיעו. המחשבה על כך שאני גדלתי בבית נפלא ותומך, ושאני מבזבז את כל נתוני הפתיחה האלה לדברים שפלים, עוזרת לי. גם הסיפור הקשה על אותו אחד שאבא שלו משגיח בישיבה, והבן תפס אותו מסתכל על אתרים פורנוגרפים, זיעזעה אותי - הרי אני הולך להיות בדיוק אותו אבא! אם לא אעצור עכשיו, זה רק עניין של זמן עד שהבן שלי יתפוס אותי - ואז מה יהיה עלי? ומה יהיה על בני? המעשים שלי כבר התחילו לחרוג מהתחום האישי ומתחילים להשפיע באופן ישיר ועקיף על אנשים אחרים שיקרים לי מאוד מאוד, וזה בדיוק הזמן האחרון בו אני עוד מסוגל לעצור.
אני רוצה לשתף בחיזוק קטן ששמעתי לאחרונה: 'כי תצא למלחמה' - במלחמה של כולנו כאן, כנגד היצר, חשוב שנזכור: מי שטורח ויוצא למלחמה, לא יוצא רק למנוע הפסד ולמנוע דברים שליליים, אלא מי שיוצא למלחמה יוצא כדי להשיג הישגים: לכבוש שטחים, לשבות שבויים, לצאת חזק יותר, מחוזק יותר. צריך לזכור שגם המלחמה שלנו: אני לפחות לא רק נלחם כדי להפסיק את ההתמכרות, ולא רק כדי להגמל, אני נלחם כדי להפוך לאדם טוב יותר. חזק יותר, מאמין יותר, ישר יותר. אני נלחם כדי לשפר את החיים שלי בכל אספקט אפשרי ולהפוך את עצמי לאדם אחר, לא רק להכניע את היצר, אלא גם להשיג השגים. סתם וורט קצר שעוזר לי מאז ששמעתי אותו.
ועוד שתי נקודות:
ראשית, אני יוצא מהתגובות שלכם קצת מבולבל. לתומי חשבתי, ועדיין זה נראה לי נכון, שאני צריך להתוודות על כל החטאים שלי, בלי להצניע, ובלי לטשטש, ובלי לייפות. אם לא היה את הבעיה המוצדקת והחשש שאני יכול לתת לאחרים 'רעיונות' רעים, הייתי מפרט כאן הכול, פשוט הכול, כדי להוציא את הזוהמה ממני החוצה. כך עשיתי, כמה שיכולתי במגבלות הפורום, ודבר ראשון זה הקל עלי. פעם ראשונה שעמדתי מול המעשים שלי. אין בזה אולי לקיחת אחריות (אני לא יודע מה המשמעות של המעשים שלי שכן לעולם לא יהיה לי קשר עם אותם גורמים אקראיים איתם הייתי בקשר בתקופה הרעה ההיא שלא מזמן הייתי שקוע בה) אבל יש בזה הודאה ווידוי. וזו בהחלט התקופה (חודש אלול), וזו לדעתי הדרך, ואני לא חושב שהגזמתי בתיאור או בהבנה שלי שאני חוטא. אני לא כל כך מבין את ההתעקשות של 'אני לא חוטא אני חולה'. כל פעם שאני מנסה לחשוב על עצמי בתור חולה זה קצת מוריד אותי ומחליש את העמידה שלי מול היצר. אמנם נכון שבשלב מסויים אני צריך להפסיק להתעסק עם זה, אבל כרגע, שאני עוד מבוהל מעצמי ונגעל מעצמי, זה נראה לי הדבר הנכון לעשות שעוזר לי לצאת מזה. אולי לאחרים זה לא ככה.
שנית, קראתי בפורום (לדעתי סוד הכניעה) על ההבחנה בין 'נקי' ל'יבש', שם הוסבר באריכות למה יבש זה לא טוב, או לפחות לא מספיק טוב. (אם הבנתי נכון - נקי הוא מי שעומד בפיתוי היצר. יבש הוא אדם שלא נפל או מעד מפני שהוא לא עמד בנסיונות של היצר, מסיבות טכניות) אז אני רוצה לתת את דעתי בנושא:
היצר שגרר אותי לעשות דברים נוראיים מול המסך הוא לא כל הסיפור. זה בקושי חצי. חלק משמעותי נוסף הוא המאמץ האדיר של היצר הרע ליצור את התנאים כדי שאוכל לחטוא. דהיינו: ליצור סיטואציות שאני לבד מול המחשב, בין אם זה בבית, במשרד או בכל מקום אחר. הייתי ממציא תירוצים מתירוצים שונים, משקר, ומה לא עושה כדי שאצליח להיות בסיטואציה לבד מול מחשב. ואז - השמיים הם הגבול מבחינת אפשריות העוונות והחטאים.
ההתמודדות היום היא בעיקר למנוע מעצמי את הסיטואציה הזו. אני נלחם עם היצר שלא אגיע בכלל למצב שאני לבד מול המחשב ופנוי. כפי שתארתי בעבר, היו לא מעט לילות בהם כמעט לא ישנתי, והיום אני משתדל לישון מוקדם ככל האפשר. אולי זה ישמע שאני מנסה רק להשאר יבש, אבל זוהי המלחמה האמיתית שלי בלהחזיר את השליטה שלי בחיים. רב אחד אמר שצריך להחיל על המחשב דיני 'יחוד', כאילו הוא אישה נשואה. ואני אומר - לא רק כאילו המחשב הוא אישה נשואה, אלא כאילו המחשב הוא כל הנשים בעולם כולו. אני מקווה שהצלחתי להסביר את דעתי בזה, כיוון שאני מחלק את המלחמה לשניים: החצי הראשון: להשאר יבש כל הזמן, לא להתפתות ליצר ליצור תנאים בעיתיים, והמלחמה השנייה היא להשאר נקי, כאשר נוצרת סיטואציה של התתמודדות אישית מול המחשב.
ודבר אחרון. מאז שהתחלתי עם הנפילות שלי, מעסיקה אותי ומטרידה אותי המחשבה והרצון לשתף את אישתי בכל הסיפור הזה. כפי שאמרתי, היא מדהימה בכל קנה מידה, והיא אפילו לא חושדת בי. יש ביננו אהבה רבה, והיא כל כך תמימה, שהיא בחיים לא תעלה על דעתה שאני מסוגל לעשות דברים כאלו (אגב, ראיתי שזו תופעה רווחת אצל כמה מהמשתתפים בפורום). הרבה פעמים אחרי נפילות קשות, הייתי בוכה לעצמי בדמעות ואומר - די! רק אם אתוודה בפניה - אצליח לצאת מזה. הבושה תאכל אותי ולא תאפשר לי ליפול יותר. היא תשמור עלי. כמובן שבסוף לא עשיתי את זה ולא סיפרתי. ואני מתרשם מכאן שאלו מחשבות מוטעות, אולי נאיביות וטיפשיות. המחשבות האלו היו באות לי בדרך כלל בזמן הדמדומים של הערנות, כמה דקות לפני שאני נרדם בלילה, אז המחשבות מעורפלות ורכות יותר. הכל מפוייס ורגוע והחיים נראים פשוטים יותר. ואז מגיע הבוקר ואתה כמובן חושב שזה היה רעיון טיפשי.
פעם אחת אזרתי אומץ, וניסיתי לספר לה. התחלתי בדיבור כללי, ודי מהר הבנתי שאין לה מושג על מה אני מדבר, ובתמימותה היא בכלל לא קולטת על מה מדובר, אז מהר ניצלתי את ההזדמנות והסטתי את השיחה.
אני רוצה לשאול את חברי הפורום בעניין, כי אני בטוח שדברים כאלו עברו לכם בראש: האם שיתפתם? האם לשתף? האם לא עדיף פשוט לצאת מזה אחת ולתמיד (אמן ואמן, שהספירה שלי עכשיו תהיה הראשונה והאחרונה) מבלי שהיא בכלל תדע שהיה לך עבר אפל כל כך? האם יש דעות מקצועיות בנושא? הנושא הזה מטריד אותי לא מעט. כרגע ברור לי שלא אספר וככה כנראה עדיף, אבל אשמח לשמוע את דעתכם.
שוב תודה לכולכם על זה שאתם כאן. שימשיך החודש להיות חודש של רחמים ושל סליחות.
