בס״ד
בדיוק כותב כאן אחרי נפילה... אני מהסס אם לכתוב ולקרוא ולהשתתף כאן. קודם כל אברך את כולם בשלום ולשלום והצלחה לכולנו שנזכה לראות את האור הבא מן החושך דווקא.

איפה אני אתחיל... אני מוקיר תודה שיש דבר כזה ואני כ״כ מעריך את הרוח העוטפת שראיתי בזמן הקצרצר שסיירתי עד כה.

אני מתעלם אבל מהכאב.

כאב רב, ייסורים אך בעיקר בושה. בושה מהדיסוננס הקריטי שאני חווה בין אהבתי לבורא עולם, או לפחות נסיון התמסרותי אליו—התבודדות יומית של שעה, כל הקריירה שלי מכוונת אליו, לימוד תורה וכו׳—ואז אני נופל ככה. ולפני שאני נופל אני מדבר איתו ית׳, מבקש בכל מאודי—שברגעים כאלו אין הרבה—שייתן לי כח להוציא אותי מזה. והאמת היא שלאט לאט אני מרגיש שהתפילות הללו—כנראה בזכות ההתבודדויות—עוזרות יותר ויותר ומוציאות אותי יותר ויותר, אך הרצון התחמני הזה לחזור לאינסטגרם שוב ודווקא לצפות בתכנים האסורים זה נשאר. היום הסחתי את דעתי כל כך הרבה פעמים. 
בא לי לספור את כל ההצלחות שלי. לומר שבאמת הסחתי את דעתי לגמרי כמה וכמה פעמים היום. ואמרתי ״לא!״ מספר טוב של פעמים.
אני מבולגן מרגיש.

אני מרגיש שיש כ״כ הרבה קדושה בתוכי, ועם זאת להבדיל כל כך הרבה טומאה שצברתי לאחרונה.

לפני כמה שנים הצלחתי איזה שנתיים לא לפגום בברית ופתאום בעקבות כמה קשרים כושלים עם בחורות שחשבתי שאתחתן איתן אני כבר מרגיש אובדן שליטה במידה מה.

אבל אני חושש בעיקר מזה שאני עושה מזה סיפור—חלק מההצלחה שלי בעבר לדעתי היה שלא עשיתי מזה סיפור. אבל, מצד שני, אני חושב שזה היה גם עם מוטיבציה יחסית רדודה—לא לעבוד את הבורא אלא פשוט לשמור על האנרגיה הזכרית שלי, וספרתי את ימי ההצלחה באובססיביות. כיום, ברוך ה׳!—יש לי פחות אובססיביות לדברים חיצוניים, אבל, יחד עם זה, אני מתקשה למצוא עוגן להיאחז בו עכשיו. ספירת הימים כבר פחות מתמרצת אותי. הדיבור עם ה׳ מתחיל לתמרץ יותר ויותר. אני מניח שקשה לי עם אי הוודאות. עם חוסר האמון בעצמי. אני מרגיש שאני חייב לדעת שאני בשליטה. התחושה הזו של חוסר יכולת או תחושת יכולת שאני יכול לצפות משהו מעצמי היא כל כך מערערת ומביישת. זה גורם לי לא לרצות לשהות תחת עורי.

הלוואי והייתי יכול פשוט לדעת אני לא אפול. שאני אוכל ללכת בקומה זקופה, ולהרגיש מוצדק. שאני זכאי ללמוד וללמד תורה. שאני לא צבוע. 

וזה הכי קשה כי אני מרגיש שחלק מהשליחות שלי—אם זה לא היצר הרע שאומר כך—מסוגלותי הבעיניי די יוצאת דופן להכיל גוונים רבים שבמציאות ובחברה, והיכולת לאחד. בגלל זה, אני נמשך נגיד לבחורות חילוניות לא רק מינית אלא גם רוחנית—אני רואה את החופש שלהן כדבר חיובי וכדבר שאם אפשר רק לעשות לו אתהפכא... העולם יהיה מקום מרהיב מאוד.

אבל בפחות קיצוניות אני רואה בשליחותי פשוט להביע את עצמי בין היתר ברשתות החברתיות. הבעיה היא שעד שאני מברר את הנישה שלי ומתעכב בלהשפיע אני מתחיל להיות מושפע—ומדברים שליליים פעמים רבות. ההלוך ושוב הזה של מחיקת האינסטגרם ואז ההורדה שוב ואותו דבר עם יוטיוב וכיוצ״ב היא משגעת אותי וגורמת לי לפקפק בכלל ביכולת שלי לעשות את השליחות שחשבתי ושאני מרגיש שהיא כל כך מחוברת למי שאני.

אני רוצה לפרוץ החוצה, אני רוצה לשתף את יופי התורה לעולם שאינו מכיר, באופן שמעולם לא הכיר. אך, עם זאת, אני לא רוצה לעשות כן בצביעות. כן, אף אחד לא מושלם. פשוט, אני מרגיש שיש גבול. 

ובאלו רגעים אני שוקל אם עשיתי טעות כשחזרתי בתשובה לפני שמונה שנים ולא קפצתי ישר לעולם החרדי. אולי הם צודקים החרדים. אולי באמת אנחנו האנשים שמנסים לשלב עולמות פשוט חלילה דוחים את הקץ ומשחקים עם אש. כל הרעיון הזה של תורה ועבודה, פנים וחוץ, וכד׳—שמא זה תחבולות היצר.

בקיצור, יש הרבה ספק עצמי. וזה מעגל קסמים—הספק העצמי מחליש, ואז מקל על הנפילה הבאה ר״ל, ואז יש יותר סיבות לפקפק...

תודה למי שקרא. מבקש שה׳ יצילנו מכל רע וייתן לנו בהירות איתנה ויציבה, שמאירה לנו את החיים ואת הדרך.

ברוך הבא לאתר אריה!

אני שמח שבחרת לשתף את הסיפור שלך איתנו. אני מאוד מזדהה עם המשיכה שאתה מרגיש לשני הצדדים - גם לעולם התורה וגם לעולם החילוני. זו שאלה טובה איך משלבים ביניהם.

ממליץ לך לעבור על התוכנית ״לטוס אל החופש״ פה באתר, היא נותנת כלים שעוזרים לבנות נקיות לאורך זמן.

לגבי האינסטגרם - גם אני בעבר התקשיתי עם למחוק אותו וכל פעם הורדתי מחדש, עד שלפני חצי שנה הצלחתי למחוק אותו סופית. עכשיו אני מנסה לעשות אותו דבר עם יוטיוב. מה גורם לך להוריד אותו כל פעם מחדש? מה הצורך שאתה רואה בו?

בהצלחה רבה בהתמודדות אחי היקר

היי אח יקר,
קראתי את מה שכתבת לאט, שורה אחר שורה, ולקחתי את הזמן כדי באמת להקשיב למה שאתה עובר. יש בכתיבה שלך הרבה כאב, אבל גם הרבה עומק, אמת, רגישות ואכפתיות. תודה ששיתפת. זה לא דבר מובן מאליו בכלל – במיוחד כשאתה מתאר שאתה כותב מיד אחרי נפילה, עם היסוס, עם לב כואב, ותחושות של בלבול ובושה.

אתה מתאר פער שקיים אצל הרבה מאיתנו – בין אהבה עמוקה לה', השקעה רוחנית גדולה כמו התבודדות, לימוד תורה, רצון לחיים עם משמעות – לבין מקומות של נפילה, חולשה והתמודדות. זה לא סותר. זה אולי אפילו סימן לכך שאתה חי באמת, שאתה לא מוותר, שאתה נוגע בשאלות עמוקות.

שיתפת שהתפילות מתחילות להשפיע, שיש יותר רגעים שבהם אתה רוצה לעצור, לומר "לא", להסיח את הדעת. חשוב בעיניי שלא תפספס את זה – אלו לא רגעים קטנים. אלו נקודות אור משמעותיות. לעיתים קרובות אנחנו ממעיטים בערך של מאמץ שנראה חלקי, אבל בפועל, זה בדיוק מה שבונה תהליך.

אני גם שומע בין השורות כמה חשוב לך להיות שלם עם עצמך, לא לפעול מתוך צביעות, לא לעמוד במקומות שאתה לא מרגיש ראוי להם. הרצון הזה כל כך מובן, כל כך אנושי. אבל אולי גם חשוב להזכיר בעדינות – אף אחד לא מושלם. אתה לא חייב להיות במקום של "שלמות" כדי להיות בעל ערך, כדי להשפיע, כדי ללמד. לפעמים דווקא מי שמכיר את הקושי והמאבק – יודע לגעת באמת.

מה שכתבת על השליחות שלך, הרצון לחבר בין עולמות, לראות טוב גם באנשים שבאים ממקומות אחרים – זה לא מובן מאליו. יש בזה הרבה פתיחות, הרבה הבנה של המציאות. כן, זו דרך שיכולה להיות מבלבלת לפעמים, במיוחד כשיש קושי לשמור על גבולות ברורים. אבל עצם זה שאתה מודע לזה, שאתה מתבונן על זה, שואל שאלות – זה אומר שאתה לא הולך בעיניים עצומות.

השאלות שעלו לך – האם הדרך שלך נכונה, האם טעית בכך שחזרת בתשובה או שבחרת לשלב עולמות – הן שאלות כואבות. ואני לא בא לתת תשובות חד-משמעיות, רק לומר שזה לגמרי לגיטימי לשאול. לשאול לא אומר שאתה בדרך לא נכונה. לפעמים זה דווקא סימן שאתה לוקח את הדברים ברצינות, שאתה לא בורח.

הזכרת את הצורך בשליטה – להרגיש שאתה יודע למה לצפות מעצמך – וכמה קשה לך כשהתחושה הזו נחלשת. זה לא קל בכלל. אבל אולי אפשר גם לאט לאט לאפשר לעצמך קצת יותר חמלה וסבלנות, ולהתבונן בזה לא כשבר, אלא כחלק מהתהליך.

ובסוף אתה מתאר את המעגל – ספק עצמי שמוביל לנפילה, שמוביל לעוד ספק. ואני רק יכול להגיד לך שאתה לא לבד בזה. יש כאן הרבה אנשים שעוברים מעגלים דומים, וגם אם זה לא נעים – זה לא נדיר. עצם זה שאתה שם לזה מילים, כותב על זה, משתף – זה כבר יוצר תנועה אחרת. תנועה לעבר שבירת המעגל.

מאחל לך שתוכל להרגיש קצת יותר שקט, קצת יותר מקום לנשום. שתזכה לבהירות – לא בהכרח מוחלטת, אבל כזו שתיתן לך מספיק קרקע לעמוד עליה גם בזמנים לא פשוטים.

אני שמח שאתה פה. שמח שכתבת.
ותדע – אתה לא לבד.

תמשיך לכתוב אם זה עוזר לך.
גם ה' שומע, וגם אנחנו.

מסכים עם כל מילה שכתבו החברים מעליי, ומחזק אותך לקרוא אותן באדיקות. כמה פעמים. אולי אפילו לסכם.

אוסיף רק - שהשאלה על השליחות שלך - יכולה לקבל מענה משני כיוונים - 
א. שאלת רב-מורה דרך, של האם זו השליחות שלך וכמה אפשר וראוי להרחיק כדי להגשים אותה. לקבל הנחיות וכיוונים הלכתיים רוחניים לזה. ולהמשיך להתייעץ איתו לאורך הדרך עד שתרגיש שאתה מאוזן בתוך השליחות שלך. 

ב. סיעור מוחות עם חברים ומכרים - איך אפשר להגשים את השליחות שלך - בלי אינסטגרם? האם יש דרך פחות מאתגרת לעשות את זה?


במשפט אחד - 
שים לב למה שעובד לך, חזק אותו. שים לב למה שכואב לך - חבק אותו ומלא אותו.

תמשיך לכתוב כאן, תמשיך לשתף, בטוב ובכואב, 
יש לך עוד הרבה אפשרויות לצמיחה בתוך האתר, אל תתייאש, תנסה תנסה תנסה ללמוד את הכלים שיש כאן (כש"התוכנית לעזרה עצמית" = לטוס אל החופש, היא המומלצת ביותר למי שמוכן להשקיע ולעבוד ברצינות).

בהצלחה רבה רבה רבה!
התקדמת כבר הרבה מאוד, אל תשכח את זה.