אני תמיד מתמודד עם זה לבד לגמרי. וכנראה שזה לא מספיק. קשה לי עם ההתמודדות הזו כבר, אני רוצה לצאת לחירות- לפעמים אני מגיע למצב שאני כאילו "חושב בבהירות", מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה- ליפול עכשיו או קרבת ה'? מה עדיף? ואני תופס את עצמי אומר- בואנה, לא בטוח שעדיף קרבת ה'. אולי באמת עדיף ליפול. זה כמה חזק אני בפנים, כאילו גם במוח צלול עדיין לא בטוח שעדיף לא ליפול. אולי זה מראה לי שאני לא מוכן עדיין לגמרי לוותר. אבל אני רוצה מאוד. אז אני משתף קצת. אשמח לתגובות סתם לראות איך זה מרגיש

לדעתי, אין כמעט בנמצא מי שיאמר עדיף לי ליפול מאשר קרבת ה', כי אין טיפש שיחשוב כך. הדרך הרגילה היא שמדחיקים בכוח את האופציה של קרבת ה', כאילו עכשיו אני לא רוצה לחשוב מזה, מתעלם בכח מהאופציה השניה, כי אם אני יחשוב מהאופציה השניה לא אוכל להנות מהנפילה. כך נלענ"ד.

מצטרף לכל מילה שכתב "מתכבס"
חוצמזה אני חושב שיש עוד הרבה מה להפסיד כתוצאה משימוש בתאווה חוץ מקרבת השם,
גם אנשים שלא מאמינים באלוקים מחפשים דרך להתמודד עם ההתמכרות לתאווה,
פעם מישהו עשה פה רשימה של מעלות בהתמכרות לתאווה לעומת חסרונות,
במעלות היה אולי דבר או שתיים
בחסרונות היתה רשימה ארוכה מאד...
גם אני עשיתי לעצמי פעם רשימה כזאת,
וגם זה מוכיח את מה ש"מתכבס" אמר
אין מי שחושב שזה דבר חיובי להשתמש בתאווה,
יש מי שמדחיק את המחשבה שזה לא טוב, והולך להשתמש.

מה כוונתך להדחיק את האופציה של קרבת ה'? איך זה נראה? אני לפעמים ממש מרגיש שכאילו שווה לי ליפול, שזה עד כדי כך "טוב", ואומר- זה שווה את המכה שתבוא אחרי זה. כמובן שבדיעבד זה מתברר כשטות, אבל באותם רגעים זו ממש המציאות.

אתה הרי לא במצב של יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו. אלא אתה אומר אני כ"כ מכור עכשיו לתאווה, שאני לא יכול לחשוב ממשהו אחר, ואם אחד מזכיר לך שזה לא ראוי, אתה רוצה לומר לו, תגיד את זה אחרי שאגמור למלאות את התאווה שלי, לא עכשיו, נכון???? עכ"פ אצלי זה כך. אם אני רואה ספר מוסר, אני חושב אצלי, זה לא עכשיו, אח"כ אני אלמד מוסר ואתחזק, אבל עכשיו אני כבר משוגע לאותו דבר, וא"א להתאפק, אבל אתה בשום אופן לא אומר שלא אכפת לי להתרחק מה', רק תן לי קצת להתעלם כאילו ואני לא זוכר שהשם לא רוצה זאת.