שלום חברים יקרים. המשפט בכותרת מלווה אותי עוד מהצבא. לימדו אותי את זה ביחידה שממנה באתי. אני מניח שאתם מבינים את העומק של המשפט, אבל אני מודה שברגע שהחורבן הזה משתלט עליי אני כמו נקניקייה ומוותר לעצמי. מה שהכי אוכל אותי זה שאני יודע בוודאות איך ארגיש מיד אחרי הנפילה אבל כאילו משהו נכנס בי ומשתלט עליי ואני לא מצליח לעצור. אני בשיט הזה המון שנים, יותר מידי שנים. וברגע של נפילה אין לי חשק לעשות כולם ותמיד זה פוגע לי בכל תחום בחיים. זוגיות, משפחה, חברים, עבודה. המון פעמים אחרי נפילה אני רואה רק שחור ומבטל תוכניות לאותו היום כי הריקנות אוכלת אותי. אבל ברגע של התמדה והצלחה ושמירה על עצמי אני מרגיש שהקב"ה איתי יד ביד והכל מתחיל להסתדר לאט לאט. ממש מרגיש ברכה בכל מה שאני עושה. ואז מגיע הרגע שאני מתכנן כבר שזהו, אני רוצה את הסיפוק הארור הזה.אני יודע שאני ארגיש טינופת אחר כך אבל זה כאילו לא מעניין אותי באותו הרגע. השנה הצלחתי לשמור על עצמי 8 חודשים ועוד בתוך זוגיות.הרגשתי הכי טוב כמו שלא הרשתי מעולם,הבטחון שלי היה בשיא וזה מה ששידרתי לעולם,הרגשתי הכי קרוב לקב"ה.אחרי הפרידה הרשתי לעצמי לחטוא, זה קורה לי הרבה שאני מרשה לעצמי להתנחם בזבל הזה אם משהו לא מסתדר לי בחיים. שבוע שעבר נרשמתי לאתר הזה וכולי תקווה ואמונה שאני בדרך הנכונה כי אני לא יכול יותר.
