תודה , תודה לכולם .
אני רוצה להתחליל את התהליך הזה , אבל נראה לי שיש איזה מחסום שאני צריך לעקוף .
אני מרגיש לא  בנוח לפרוש את הזבל שיש לי בראש בפני מישהו פנים אל פנים או טלפונית , יש לי גם חששות שאני לא אצליח לזרום עם התהליך הזה ושאמצא את עצמי ממלמל כל מני שטויות לספונסר (שאין לי מושג מה משמעות המושג) על המצב שלי כל מני גיבובי שטויות שיוצאים מתוך מבוכה וחוסר אונים כזה .

קודם כל  הדרך היחידה שבה ניתן להחלים הינה ע"י רצון לעשות הכל כולל הכל.
וכמו שכתב סוד הכניעה, גם אם יצטרך בשל כך לרכב על מטאטא ברחובות ניו יורק ההומים.
ב"ה לא מבקשים זאת מאיתנו (למרות שלא הייתי מתנגד להוסיף תמונה שלו בפוזה הנ"ל לאלבום הרכילות שלי) וגם לא ממך
הדבר הראשון שכן מבקשים הינה הכנות האישית
ועם הספונסר
(לדעתי צריך לאמר קוצ' היינו מאמן בלע"ז) אני לא טוען שזה קל, הכנות והאמון האישי נבנים אט אט זה לא קורה ביום אחד
אבל זה הכרחי
יום טוב ומלא החלמה
מוישל'ה

אז אני מבין שאני צריך שותף/ספונסר , היכן מוצאים כזה ואיך אני יודע מי מתאים או מי לא ?

תישלח בפרטי לאסירותודה או לסוד הכניעה בקשה לספונסר והם ימצאו לך.
אם הספונסר לא מתאים לך אז תוכל להחליף בהמשך. בהצלחה!!!

manu  תודה על המדריך!
מישהו יכול לעזור לי למצוא ספונסר?

על דרך - נסיון של אחד לא קשור לשני.
גם לא נראה לי שמדובר כאן על מישהו שרק חודש מנסה להתגבר ולא מצליח אלא הרבה יותר.
לגבי להגיע למסקנא של חסרות אונים זה לא כזה מסובך כמו שזה נשמע, תכתוב את הרגשותיך בעת שאתה מרגיש כאילו שד כופה אותך אל התאווה ואתה לא יכול להשתחרר.

חברים יקרים,

כמה מילים בענין הספונסר:

אף אחד לא יכול לעשות עבורי את העבודה. לא חבר ולא שותף ולא אבא ולא פסיכולוג וגם לא ספונסר. כולם יכולים לעזור לי (מעט) ואלוקים יכול לעזור לי (הרבה).

כדי שהספונסר יהיה אפקטיבי אני חייב לעבוד בעצמי. זה אומר להשתתף בקבוצות (חיות או טלפוניות) ולעבוד על הצעדים. בלי זה - הספונסר הוא כמעט חסר ערך.

אני לא בא להמעיט ח"ו מערך הספונסר אלא להסביר שאי אפשר להיתלות רק בכך וחייבים לעשות עוד פעולות נוספות, גם אם הן לא בהכרח קלות.

להתחיל מחדש!

שם נפלא! כבר מבטא את הרצון האמיתי של היהודי.

האמת שמאוד התחברתי לבעיה שלך,
אני הייתי ממש מתוסכל מזה שכשאני שפוי בהכרה, באמצע שיעור תורה או בזמני עליה, אז ברור לי שהכל שטויות ואני גיבור מול התאווה!
ומצד שני, ברגע של חולשה, באיזה לילה חסר מנוחה, כל השכל נעלם, ההשגה מתאדה, ואין שום ישוב הדעת. כאילו אני שיכור מסומם! (כאילו?!)

מהחברים כאן למדתי שהפתרון היחידי הוא כמו באומנות לחימה, - קאטה!
להרגיל את המוח לפעול על טייס אוטומטי. סדרת תגובות אינסטנקטיביות שלא באות מהמודעות אלא מהתת מודע.

לדוגמא, אם אתה מתחיל בפעולה שמדליקה לך נורה אדומה, מיד לבוא לכאן לאתר ולשדר אותות מצוקה.
או להוציא את השקע של המחשב, או לצאת לריצה מסביב לבית, או כל דבר שינתק אותך מהסצנה...

העיקרון הוא, תתכנן מראש אייך תגיב לכל תרחיש, שלא תתפס מופתע בלתי מוכן.

ההכנה מראש, בונה את הטייס האוטומטי, ומכשירה אותנו להגיב פיזית בזמן אמת, כשכח הדעת שלנו כבוי.

וכמובן להתחנן מה' בשפה שלך שיוציא אותך מהבוץ. ויתן לך כח ושקט לעבוד אותו כרצונו...

"אנא, הושיעה נא"

שבוע נפלא!

תודה רבה !

מקווה שבעזרת השם אזכה להגיע למצב הזה שכאשר השכל לא פועל תכנית ה  "טייס אוטומטי" תכנס אצלי לפעולה ואברח מהר מהסכנה .
שבוע טוב נקי  ומבורך .

סומך עליך להתחיל! סומך עליך שאתה סומך עליו...  :-\

ואל תחשוב שאני כזה פייטר, פשוט יותר קל להסביר לאחרים מאשר לעצמי.

האם כבר תכננת תגובה אוטומטית לנורה האדומה הבאה?

יש לי מערכת שלמה שכוללת מגוון רחב של תכניות  כיצד לפעול כשנדלקת נורה אדומה :תהלים , צעקה לקב"ה שיציל אותי, להתקשר לאדם שאני יודע שאם היה רואה באיזה מקום אני מונח באותו רגע הייתי מתבייש מאד , לצאת החוצה להתסכל בנוף בנפלאות הבריאה וכך תעלה בי גדולת הבורא ברוך הוא  ועוד ....
אבל כשהיא נדלקת הכל הולך לאיבוד .

וואו! יש לך בנק מטרות מרשים!

אני לא ספונסר מומחה,

אבל אני מסתפק, אולי כדאי להתמקד בפעולה אחת.

הלומדעס הוא כזה, אם יש לך כמה אפשרויות אז צריך להפעיל את המוח כדי לבחור אחת, וכבר איבדנו את הטייס האוטומטי.

הרעיון הוא תגובה אחת קבועה להתנתקות מהמצב הקיים - סוג של "ויברח" של יוסף מאשת פוטיפר... אז זה יותר אינסטינקטיבי.

קראתי ואני מזדהה מאד עם אשר כתבת .
נראה אלי שאצמצם את התכנית ל כך שברגע שנדלקת נורה אדומה אנקוט במיידי בעזרתו יתברך באופציה האחרונה מבין אלו שתארתי .
השם יעזור שאצליח .

חברים יקרים,

אין שום ספק שאני צריך להיות מוכן לקראת כל תרחיש, אבל בזמן שאני כאן למדתי עוד משהו. למדתי שאין כח אנושי בעולם שיכול לעצור אותי מליפול, וזאת כיון שבשעת הנפילה אני רוצה ליפול. אז כל הכוח שהשקעתי בבניית חומה נגד נפילה, מושקע כעת בהריסת החומה.

וזה בדיוק מה שהביא אותי לדרך הצעדים, בה כמעט לא משקיעים זמן ואנרגיה בשאלה מה לעשות בשעת התקף תאווה, אלא לומדים לחיות חיים אחרים לגמרי, חיים בהם אין מאבק עם התאווה.

סוד לא זקוק להסכמתי אך כיהודה ועוד לקרא אכתוב שבזמן מתקפה מוחצת אני יכול לזכור את כל הכללים ואת כל הימים הנקיים שצברתי ולהגיד לעצמי "לעזאזל הימים היפים. עכשיו אני יעשה אח"כ אתחשבן ומקסימום אאפס ימים"

הקונץ שכן עבד לי זה לעקוף מראש את התאווה. כלומר: כרגע אין לי תאווה אבל אם הגיע למצב אבגד אאבד שליטה ושפיות. אז אני לא מתקרב. גם לא בשביל "לבדוק" אם עכשיו אני כבר כן יכול להתקרב להכנס בשלום ולצאת בשלום...