שלום שמי הושיעה נא ואני חולה
תקף אותי וירוס שגורם לי כל הזמן לשאוף למצליחנות ולהגדיל את האגו.
אני אדם שמוצלח כמעט בכל תחום וזה בעוכרי, כי זה מעוור אותי ואני מתחרה בעצמי כל הזמן.
כבר עברתי את השלב של "מה יאמרו" האחרים עלי, ואני תקוע עמוק ב"מה יאמרו" אני על עצמי.
פיתחתי לעצמי זהות, בניתי חומות בצורות מפני היצר הרע,
ואתמול גיליתי להפתעתי שהיצר הזה נכנס יחד איתי אל הביצורים ועכשיו אני תקוע בתוך הביצורים של עצמי מבלי יכולת לברוח ממנו.
התאווה שלי היא לא הבעיה, (למרות שאני מרגיש שהיא אורבת לי מעבר לפינה, רוצה להחזיר אותי לימים אפלים)
ולכן חוסר התאוה הוא גם לא הפתרון.
הבעיה שלי היא שפגמי האופי הם כל כך חלק מאישיותי שאינני מצליח למצוא בכל גופי תא אחד נקי מהם,
אולי בחנוכה אזכה למצוא תא אחד חתום בחותמו של כהן גדול? 
תבינו את עוצמת הקונפליקט,
כשאני יושב בדקות אלו וכותב את אשר על ליבי, אני בודק כאילו מבחוץ, האם כתבתי מוצלח? האם החברים יהנו? זה יהיה וואו?
ואז אתם תגיבו לי על הפוסט הזה,
הושיעה, אנחנו איתך, אתה תותח, אתה חמוד, אתה מציל לנו את החיים, ואני יחייך לעצמי בהנאה ויאמר לעצמי, הושיעה, שיחקת אותה.
אני שוב במערבולת הזו של אגו מנופח ואישיות לא פרופורציונאלית (קריקטורה)
אם אחבר תפילה נגד הגאווה, אנא ה'...
זו תהיה תפילה יפהפיה, מוצלחת, יחודית, כנה, הורסת, מקורית, אני יקבל מיליון קופלימנטים...
והתפילה הזו עצמה תהיה דוחקת רגלי שכינה!!!
לכן, אני גמור, במשבר, אמנם משבר חיובי ולא שלילי,
אני יודע שזה הצעד הראשון הנדרש ממני, אני מודה שאני חולה, ושאני חסר אונים מול... מול עצמי.
ברור לי שרק דרך הצעדים והספונסר והמפגשים והכנות והרצון האמיתי והתפילות האמיתיות וההכנעה, רק אלו יובילו אותי אל התיקון.
אין לי צורך בעוד מנות צומי, אני מפחד שזה יותר יזיק מיעיל, למרות שאני בן אדם וכל בן אדם חייב צומי והכרה ומיצוי עצמי,
כיוון שאני חולה, המעלות שלי בוגדות בי ומשמשות נגדי, סרטן קלאסי רח"ל.
אני מודה לה' על המילימטר של כנות שקיבלתי ברגע של אמת, ומודה לאלו שהדליקו לי את הפנס הזה.
פשוט חברים, תתפללו עלי, תגידו פרק תהילים לה' שיוציא אותי מבית האסורים, אני כבול, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
שבת שלום 

קילומטר של כנות...

סליחה על המחמאה,
מקווה שלא הרסתי לך את השפלות...

אוהב

שלום הושיעה היקר,

אני קורא את הפוסט שלך ואני קורא בעצם על עצמי.
לא אומר שאני מצליחן בכל תחום, אבל לפחות משתוקק שאחרים יגידו לי את זה... 

מאד מזדהה עם החומות, ועם "מה יאמרו" מאחרים ומעצמי.
זה מאד מאד מבלבל אותי. האגו. נראה שהמחלה הזו יותר חזקה אצלי ממחלת התאוה. אני חושב

הגעתי למסקנה שאני צריך "לזרום עם זה". לעשות מה שאני צריך בשביל ההחלמה שלי, לתת לאחרים, וללמוד לקבל מחמאות. כך אמר לי חבר יקר כמה פעמים. ללמוד לקבל מחמאות, ולזכור שהכח והכשרון שלי הם כלים של אלוקים, ולא שלי. ומותר לי להחמיא לעצמי שאני משתמש בהם באופן הנכון והמועיל.

אז, קבל מחמאה:
כל הכבוד על האומץ ועל הכנות.
יותר קל לי לדבר את הדברים "הרגילים", עד כמה התאוה חזקה וקשה לי וכולי... וכולי...
הרבה יותר קשה לחשוף את הרצון שלי לרצות אחרים ולקבל הערכה מאחרים.

תודה. אכתוב מעט מנסיוני האישי עם תכונת האופי שהלעית - ידיעת הבעיה היא התחלת נאותה. לא לך אתן - נותנים. ציונים, אלא אך לבוראך שהביאך הלום -  שהרי יכולת לחיות כך עוד שנים רבות בלי לדעת מה 'טס' סביבך. הספונסר שלי לימד אות שיש לי תפקיד, כשאעשה אותו אגשים את מטרתי.

ענווה במונחי התוכנית היא להפנים את העובדה שהיכולות ניתנו לי, הן אינן שלי או בזכותי. אל לי 'לנכס' לעצמי אי משהו מהצלחתי, נסיון חיי לימד אותי - אני לא זקוק ליותר מחלקיק רגע בכדי שאהפוך ניצחון נוצץ לכישלון מזהיר.

המשך בדרכך, להחלמה שלושה 'מפתחות' ראשיים - כנות פתיחות ונכונות, קיבלת במתנה לא מעט מהם. אל נא תתבהל, לימדוני, שזו הדרך, לעשות ולחשוף גם את המניעים הלא נכונים לעשייה.

בהצלחה.

אני מתמלא כוח מהמחשבה שאני חלק מקבוצה שלא מפסיקה לרצות ולנסות להתקדם.
אנא ה' תן לי כוח ודעת להצליח לברר את המידות הלא מתוקנות שלי

שבת שלום

שלום חבר,

בשיחה הראשונה שלי עם הספונסר הוא אמר לי על עצמו "אני איש מוכשר", וזה הפליא אותי. לא הבנתי מה זה הדבר הזה. הרי באנו ללמוד כאן להפסיק את האגו. לקח לי זמן להבין שאגו לא קשור להכרת מעלות עצמו, אלא לניפוח וריכוז עצמי.

כן, גם אני איש מוכשר ומוצלח, ואני די בטוח שגם אתה כזה. אבל זה לא שלי בדיוק כפי שזה לא שלך. זה מתנה שקיבלתי מאלוקים. אין לי מה להתגאות מזה, ויותר מכך, אין לי מה להיות מרוכז בעצמי כי זה לא קשור לכשרונות ולהצלחה.

לא באתי לטפוח לך על השכם ולא לנגב לך את הדמעות. אני משתדל לנהוג כפי שהייתי רוצה שינהגו איתו. הייתי רוצה שיושיטו לי יד אך גם שיציבו מולי מראה.

שבוע טוב וחנוכה שמח
חברים יקרים, אני חייב להפרד מהרשימות שלי.
במשך שנים אני עורך 2 רשימות
רשימה אחת של כל הדיבורים ומעשים ומשפטים ששייכים ליצר הטוב.
ורשימה אחרת של כל הדעות משפטים ומעשים ששייכים ליצר הרע.
הייתי בטוח שכיוון שיש לי רשימה ברורה ומפורטת של כל המעשים והדיבורים ששייכים ליצר הטוב, ואני פועל לפי הרשימה הטובה שלי, אני בצד הנכון של המתרס.
מתברר שזה ממש לא נכון.
הוירוס- המחלה כ"כ ערמומית שהיא יודעת להשתלט על המאגר של המעשים הטובים ולהשתמש בהם לרעה.
מכל תפילה שלי התמלאתי גאווה, מכל לימוד אגו, מכל מעשה טוב רוח, וכמו שהגדיר זאת סוד בצורה נפלאה "ניפוח וריכוז עצמי".
אז מה עושים? מה הפתרון? הרי כל הפתרונות הכתובים ברשימה הטובה שלי אינם קבילים, הרי הם משמשים כנגדי?
ביום כיפור היו 2 שעירים, אחד קודש לה' השני לעזאזל. הם שוים בקומה שוים במראה שוים בהכל,
אז איך נבדיל בין עומק הטוב לעומק הרע? הרי הם נראים בדיוק אותו הדבר?
אחרי שגיליתי שהוירוס השתלט על הבקרה, איך אדע על מעשה טוב שאני רוצה לעשות אם הוא מצד הטוב או מצד הרע?
בשעירים השתמשו בגורל. הגרלה זה אומר הדעת שלי לא יכולה להכריע, נתן להוא מלמעלה (בעל הכוחות כולם) את ההכרעה.
ידע זה לא כח, הרשימה שלי מלאה בידע לא תתן לי את ההכרעה הנכונה
לזה צריך רק סיוע משמים, גורל, כח עליון
אני מבקש עזרה מאלוקים, אני מבקש שיאיר בי את האמת, את הפרופורציה האמיתית שלי, את הראיה הנכונה על עצמי ועל העולם.
צריך לזה תפילה, צריך לזה לימוד יומיומי של ספרים העוסקים בענווה,
לא מספיק הידע שצברתי מהקריאה בעבר בספרים של ענווה, צריך את המאור שבה מחזירו למוטב, מאור טרי, מאור חדש ורענן, מאור עליון שה' משפיע בי.
שנזכה בזכות האור של חנוכה (הפעם זה לא מגזרי    ) למאור שבה מחזירו למוטב,
אני מוסר את חיי לקב"ה שהוא יאיר לי את אור האמת במעשי, רק הוא יודע אם המעשה הטוב שלי הוא ממניע חיובי.
חנוכה שמח

צעד שלוש. תתחדש.

עצה: אל תמהר להפרד מהערכת הסביבה, לפני שאתה בטוח שאתה יכול לחיות רק עם עצמך ובלי להתייחס לסביבה
רבים ניסו להיות "עצמאיים" וגילו שהם עדיין לא בשלים לזה (כולל אני הקטן שלמדתי זאת בדרך הקשה).

כשתהיה מוכן, מה שעבד אצלי זה לעשות איזה מעשה טוב וקבוע, אבל שאף אחד - אף אחד - לא ידע עליו.
ואז ניסיתי למצוא את ההערכה העצמית שלי על המעשה הזה, למרות שאף אחד לא העריך אותי עליו.

מה שנתן לי את התמיכה זה החברים בקבוצה וכמובן אלו שאני ספונסר שלהם.

במקום אגו עצמי מנופח, אני מקבל תמיכה אמיתית. לא סתם טפיחות על השכם כמה אני  מוצלח, אלא תמיכה בכל מצב, קל או קשה.

לכוד, הזכרת לי את דברי השערי תשובה בנושא הכניעה (שער א אות כ"ד):

והמדרגה העליונה בהכנעה המחויבת מדרך התשובה, שיגדיל ויאדיר עבודת השם, ולא יחזיק טובה לעצמו ... על כן יכנע ויעבוד בהצנע, ולא יחמוד כבוד על מעשיו הנכבדים ... ויסתירם מדעתם כפי היכולת.

תודה לך ה' על עוד יום נקי
על מילימטר של כנות, על קצת הכנעה ומודעות.
כבר אמרו כאן, ידע זה לא כח, אבל מודעות היא בהחלט כח.
איני זוכר בדיוק את לשון הגמרא, אבל יש כאן רעיון נפלא,
אנשי כנסת הגדולה בקשו להרוג את יצר הרע של תאוות גילוי עריות, וראו שאפי' התרנגולת לא מטילה ביצה.
והשאלה היא, 1. מה הקשר בין הטלת ביצה לבין תאווה? 2. האם הם לא ידעו מראש שזה לא יצליח והתרנגולת לא תטיל ביצה?
אפשר להסביר,
שאנשי כנה"ג מסרו את כל החיים לה', המשמעות היא שרק הוא מנהל את העולם אין עוד מלבדו! ובאמת יצר התאווה מת.
דא עקא, שאי אפשר לחיות כל הזמן בלי שום עבודה עצמית וביטוי אישי, כמובן לא ריכוז עצמי ואגו, רק נטילת אחריות על חיי.
כי כשאין לי את האחריות לפעול ואני מנסה לזרוק הכל על ה', לא יהיה כח אפי' להטיל ביצה,
התנועה של העולם קדימה, ההתפתחות, הפריחה, מונעים כולם ע"י התאווה. התאווה היא כלי שעל ידו אני שואף להשלים את עצמי.
התאווה הנכונה היא צמאה נפשי לאלוקים. התאווה השקרית היא... כולנו יודעים.
אי אפשר לחיות את חיינו ללא כלי התאווה, אבל אנשי כנה"ג הרגו אותו לכמה ימים כדי ללמד אותנו איך לאפס את הכלי הזה כשהוא יוצא משליטה.
למסקנה, אי אפשר להלחם בצמיחה האישית, או במנוע של החיים שלנו - להשלים את עצמנו, ואסור להפסיק לחלום על עולם כייפי ומלא חיים...
רק צריך לעשות כל יום איפוס למערכת, ולהגדיר מחדש את התפקיד שלי בבריאה,
ולמסור את החיים שלי לה', ולקבל אותם מיד חזרה על מנת למסור אותם שוב לה'
שיהיה לכולנו עוד יום בריא,
חנוכה שמח
אנא ה' הושיעה נא את הושיעה נא...

קראתי בפורום כמה פעמים על הביטוי "בצל מקולף". היום הבנתי את זה יותר.
כמו בצל, שכל שכבה שמקלפים, גורמת לי לדמוע מחדש.
כך בהחלמה שלי, כל שכבה וקליפה שמתקלפת, פותחת בי פצעים חדשים שאפילו לא ידעתי על קיומם, אני בוכה מחדש.
כבר המון זמן שלא היה לי התקף טינה כמו אתמול בלילה, ועוד בחנוכה חג האורות?? ממש לא מתאים לי! זה פשוט לא אני.
והבוקר חשבתי לעצמי, אולי אני מתחיל איזשהו תהליך החלמה - אולי עזבתי את הענף שהוא 30 סנטימטר מעל הקרקע... וזאת הנפילה של 30 סנטימטר?
אני מתכוון, שאני מרגיש שאני אצל פסיכולוג שלאט לאט שופך עלומות אור על דברים בחיי שהדחקתי אותם, והפכתי אותם לקוקטייל מסוכן של רעלים.
היום כשאני בא להחלים, אני בניתוח, פותח את כל ההגנות והביצורים, אני שוב פגיע... רבתי עם אשתי אחרי המון המון זמן שזה לא קרה.
רק חסר לי שאחרי שרופפתי את החומות שלי, אשכח חלילה למסור את חיי לקב"ה. אז אני יצא קרח מכל הכיוונים...
אז הנה, לפני שאחזור לרעש החיים, לסחרור המטריף של חיינו בדור הזה, הריני מוסר מודעה.
אני רוצה למסור את כל חיי לאבא שבשמיים. גם את ההצלחות שלי, גם את הכשלונות שלי, גם את הנכסים וההשקפות שלי, הכל.
אני רוצה למסור את חיי לחלוטין, אמנם אני חולה אנוש במחלת האגו, אבל גם את זה אני מוסר לו, מלך הכבוד ידע איך לסדר את זה.

לסיום סיפור יפה,
אחות לילה במחלקה גריאטרית בבית חולים ידוע, אך נכנסה לתפקיד. היא קיבלה הנחיות ברורות,
כיון שישנה רק אחות אחת על כל המחלקה (62 מיטות) עליה להיות עירנית, וברגע שנורת אזהרה נדלקת מעל אחת המיטות עליה מיד לקרוא לרופא.
ויהי הלילה, וממיטה אחת של זקן עולה קריאת אזהרה, הנורה נדלקה, חסר לו חמצן.
אמרה לעצמה האחות, חמצן הרי למדתי איך לתת, ומיד נגשה לתת חמצן לנזקק.
פתאום מהעבר השני של החדר נדלקת נורה אדומה שניה, אדם אחר במצוקה, בריצה על אנושית היא רצה בין שניהם לתת לכל אחד את המקסימום...
ואז בזה אחר זה (מעשה שטן - חוק מרפי) נדלקים נורות אזהרה אצל עוד 15 חולים. האחות המסורה עשתה הכל במסירות אין קץ כדי להציל את חייהם של החולים.
הכל חוץ מלקרוא לרופא...
ואיבדנו כמה אנשים טובים. אם רק היתה מזעיקה עזרה ולא מנסה להסתדר לבד, זה לא היה קורה.
מה ביקשנו ממנה? להסתדר? לתת חמצן? לא ולא!!! רק לקרוא לרופא...

חברים יקרים, שה' יתן לנו כח לקרוא לרופא בזמן...
ויתן לנו מוח לא לנסות להסתדר לבד בחיים...

אוהב אותכם

ידידי היקר,

זה הזמן שבו אני צריך קבוצה. הזמן בו אני מרגיש אני מנותק ובלי הסם הישן והטוב שלי.

חברים יקרים ואהובים.

אין לי פיתרון.
אין לי שום פיתרון לכאב שלי על עצמי. מדוע אני חייב להיות מונע על ידי שאיפה למוצלחות?
למה אני מודד את עצמי כל רגע אם עשיתי מעשה מוצלח או לא?
למה רוב האנשים הטובים והפשוטים שאותם אני מכיר ומוקיר עובדים את ה' בלי להתמלאות בנחת רוח מזה?
אני במעגל קסמים שלא מצליח להיפרץ. כל התחלה שלי טעונה באגו.
אני מחפש ספונסר, באתי עם רשימה של דרישות איזה סוג של ספונסר ראוי לי.... אני די בצרות אם המחלה הזו עוקבת אחרי אל תוך ההחלמה.
שורש הבעיה, כנראה, שאני לא מוכן להרפות. אני מחזיק את השליטה בידים שלי, ערני כל הזמן. ולא משחרר את ההגה לאלוקים.
גם אחרי שאני מוסר את חיי לאלוקים, אני בא כל 5 דקות לבדוק אם הוא מסתדר או צריך את העזרה שלי.... משרת שזכה למוצלחות...
אני יודע שאין פיתרון קסם לבעיה. אבל איך אני משחרר את האחיזה שלי מהשליטה על חיי?
אני רועד מפחד להגיב כאן בפורום, כי אני יודע שאני מצפה לראות איך התגובה שלי סידרה את העסק. לימדו אותי שזה בשבילי רעל.
המסקנה היחידה כרגע, היא למסור גם זה לקב"ה. לתת לקב"ה לטפל גם בבעיה הזו שאני לא נותן לו לטפל לי בבעיות.
מזל שקראתי לעצמי הושיעה נא במקום הצליחה נא
השם השם, אני מוסר אליך את הכל, גם את העקשנות שלי לשלוט במצב
אנא נהל לי את החיים וטהר אותי מכל שמץ של גאווה וטיפשות. אל תתן לי להרגיש ברוב טפשוטי נחת רוח כאילו אני אלוקים.