בסיעתא דשמיא.
"יראתי בפצותי שיח להשחיל"
יראתי מכמה דברים. הראשון הוא, לנבור בעבר שלי להכנס לנבכי הנפש אל בורות הרפש והתאוה, לחזור בשלבים לאחור אל ימי ילדותי.
השני הוא, יראתי מה לכתוב ומה לא לכתוב, מה לחשוף ומה לא לחשוף.
והשלישי הוא, פשוט התמיהה למה אני הולך לעשות את זה? האם בשביל תוספת צומי? או כי אני מבין שכך היא הדרך להחלמה?
אז אחים יקרים אני סומך על שיקול דעתכם ועל חכמתכם.
תנהגו בי ביושר.
מגיל קטן מאוד ידעתי שאני חרמן... וסליחה על הביטוי הגס והמגעיל. לא שידעתי מה זה חרמן, אבל ידעתי שאני נמשך לכל הנושא של האיברים המוצנעים של האדם, בין אם זה גבר ובין אם זה אשה (ולא אין לי נטיות הפוכות חלילה, אבל אתם יודעים ככה זה אצל ילדים שעדיין לא מכירים את העולם).
אני לא רוצה לפרט דברים שעשיתי, דבר ראשון כי נראה לי שאין בזה ענין. דבר שני זה נורא מגעיל אותי ונראה לי שגם אותכם. אז די לחכימא ברמיזה והמבין יבין.
הפעם הראשונה שהתגלה לי איך ילדים באים לעולם, זו גם היתה הפעם הראשונה שהתגלה שקיים בגוף של הגבר חומר כזה שנקרא זרע, לא שהבנתי מה זה, אבל שמעתי על זה. היה לי חבר שכנראה היו לו כמה מטרות זדוניות בקשר אלי והוא לימד אותי כמה פרטים בקשר לעולם. אבל עדיין לא ידעתי על האוננות...
ואיך ידעתי על האוננות? תשמעו כמה אבסורדי. בבית הכנסת שבו היינו מתפללים ולומדים היו כמה ספרים על דיני קדושה. כנראה כמו בכל בית כנסת יהודי אצלינו. והיה ספר שהיה פופולרי מאוד בציבור הילדים, הוא היה ספר בנושא קדושה וצניעות שכנראה פירט טיפה יותר ממה שפירטו הספרים האחרים. באותו ספר היה מדור שדיבר על חומרת האוננות (אני לא זוכר בדיוק איך הוא קרא לה שם), ולי מה שיצא מאותו מדור זה שיש כזה דבר שאם משפשפים באותו מקום הרבה יוצא זרע...
אני שהייתי סקרן מטבעי מאוד עניין אותי לבדוק מה זה. בלי לפרט יותר מידי הלכתי לשירותים וכו'. זו היתה האוננות הראשונה שלי. שמאז למעט תקופות קצרות של הפסקות באה כמעט כל יום ואם לא יותר.
אבל אז אפשר לומר שהייתי עוד תמים. נכון אוננתי, אבל באמת לא ידעתי מה שאני עושה.. בקושי האמנתי שבאמת אנשים מבוגרים עושים את זה בשביל להביא ילדים לעולם. זה היה נראה לי מופרך שאנשים צדיקים ויראי שמים יתנהגו בדרך תאוותנית ולא צנועה שכזאת.
אחר כך המשכתי לישיבה קטנה, ובישיבה קטנה כמו בישיבה קטנה מתחילים להתגלות לך דברים חדשים. היה לנו ר"מ שמאוד אהב לדבר איתנו על עניני קדושה, זה היה טוב וזה היה רע. כיון שמצד אחד דרכו למדנו באמת כמה צריך להתנהג בקדושה וכמה זה חמור הנושאים האלה, אבל מצד שני התנהגנו לנושא הזה גם כילדים קטנים קצת.
אבל לפורנו עדיין לא הגעתי, ידעתי על קיומו, חפצתי אליו, אבל עדיין הייתי תמים וקטן מידי.
אפשר לומר שהאוננות די שברה אותי. היו המון פעמים שניסיתי להפסיק, המון. אבל זה החזיק ליום, יומיים, שלוש, ונשברתי. אפשר לומר שמהאוננות בגיל הצעיר ההוא נהנתי הרבה יותר מאשר היום. ומאידך זה גם שבר אותי הרבה יותר.
דווקא היה יהודי צדיק שהתייעצתי איתו פעם או פעמיים בנושא. אבל כנראה שיש גבול כמה ילד מסוגל שיתערבו לו בדברים האישיים האלה, במיוחד לא אחד מסוגר וביישן כמוני, כך שכל העצות החזיקו לימים ספורים ושוב חזרתי לסורי.
אפשר לומר שבאותם ימים הייתי חרמן (ושוב סליחה על הביטוי, אבל לא מצאתי ביטוי יותר מתאים) ברמות. הייתי יכול לאונן 5 ו6 פעמים ביום. הייתי מצייר לי דמויות על הטישיו בשירותים ופשוט מאונן עליהם. הרגשתי פשוט אדם ריקני וחסר תוכן. אדם שלא מצליח לעבוד על עצמו ולתפוס את עצמו בשום דבר.
אפשר לומר שבד בבד עם האוננות והראש הכחול איבדתי את הקשר שלי עם בורא עולם ועם הדת. זה לא שלא קיימתי תורה ומצוות. קיימתי. אבל הרגש לדת נעלם ואיננו. ועד היום הוא עוד לא חזר. הפסיק לעניין אותי תפילה. על זמן תפילה או זמן קריאת שמע אין על מה לדבר בכלל. הפסיק לעניין אותי מצוות. בקיצור כל מה שקשור לדת לא עניין אותי בכלל. לימוד תורה, צניעות וכו' לא היה בכלל על מה לדבר.
עוד יותר התחיל גם לעצבן אותי כל מיני אנשים שמדברים על היהדות. אנשים שהיו מתלהבים ממצוות היו מרתיחים אותי ממש. כנראה קינאתי בהם מאוד, אחרת אין לי סיבה להסביר את הכעס הזה.
הפסקתי לברך, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. לא עניין אותי הלכות וכו'.
המעניין הוא שהסתרתי את כל מה שעובר עלי כל כך טוב, עד כדי שגם הסביבה הקרובה לי ביותר לא הרגישה שמשהו עובר עלי. לא יודע אם היה לי את השם הכי טוב בשיעור. אבל הייתי נחשב בחור סטנדרטי פרווה כזה. לא טוב מידי ולא רע מידי.
אמנם באמת בנושאים של קדושה הייתי כמו אריה. היה אסור לדבר לידי על משהו לא צנוע, הייתי ממש נבהל מזה. נהייתי פרנואיד בנושא עד כדי שהתחילו לצחוק עלי שנהייתי משגיח. אנשים לא תיארו לעצמם שבתוך תוכי אני כחול לגמרי. וכל המסכה החיצונית באה לי מהמשברים מהפנימיים שלי ומאבדן הזהות.
ככה המשכתי לישיבה גדולה.
הישיבה הגדולה זה כבר סיפור אחר לגמרי.
נכון גם שם נשארתי כל השנים פרווה כזה, לא טוב מידי ולא רע מידי. ועדיין החברים הכי טובים שלי לא ידעו שמעניין אותי בנות וכאלה. אבל הם כבר התחילו להרגיש שבנושאים של דת אני לא משהו. על תפילה בישיבה לא היה מה לדבר בכלל. ותפילה בבית כנסת או שכן או שלא. וביום שלא הייתי יכול לקום ב12 אחד או שתיים בצהריים בלי שום בעיה. הייתי במצב של בריחה מעצמי.
היתה אפילו תקופה שהפסקתי להניח תפילין. פשוט לא עניין אותי כלום בדת, שום דבר.
באיזה שהוא שלב התחילו להגיע הפלאפונים..
ועם הפלאפונים בא הפורנו. הייתי יכול לשבת שעות על גבי שעות ימים שלמים ולילות שלמים מתחת לשמיכה ולצפות באתרי פורנו, או לצ'וטט באתרי צ'אטים. כולם היו בטוחים שאני ישן, הם לא דמיינו כמה שאני ער...
הייתי קם מידי פעם נועל את הדלת ומאונן לא הייתי מסוגל להפסיק לרגע. הרגשתי שאני מכור בצורה מושלמת, ולא היה לי אפילו רצון לנסות.
עדיין כל העסק היה מוסתר מהחברים. הם היו בטוחים שיש לי את "מחלת השינה" הם לא דמיינו שיש לי את המחלה הנוראה. מה גם שבכל דרכי שידדרתי ההפך. תמיד שנאתי ניבולי פה קללות דיבורים גסים וכד' כך שזה תמיד נתן מראה מדומה כאילו אני נקי מהדברים האלה.
לשמחתי ה' הציל אותי וחוץ מאין ספור פעמים שיצא לי לדבר עם בנות בפלאפון זה מעולם לא הגיע לידי פגישה. אולי היה לי פחד מזה. לא יודע. אבל זה היה הנס שלי. (מה שלא החזיק מעמד אחרי הנישואין).
בקיצור אני לתקופת השידוכים הגעתי בלי לפרט יותר מידי. שבור ומרוסק מבחינה רוחנית. וכולי מלא בסתירות וחיבוטי נפש.
חשוב לי לציין שעם כל מה שסיפרתי שאיבדתי את הקשר ליהדות ואת הטעם ביהדות, יש לי קטע שאני אדם מאוד מוסרי והומאני, לכן אף על פי שלא היה לי קשר עם הבורא אבל כל הזמן הייתי מתייסר מהעניין. הסיבה שלא הייתי מסוגל לדבר איתו היתה הבושה. פשוט התביישתי לדבר איתו כשידעתי שאני בוגד בו כל כך. אבל כל הזמן אני מרגיש אתו לידי את אבאלה שבשמים רואה את כל מעשי ובוכה עלי יחד איתי. זה הרס אותי. וזה ממשיך להרוס אותי עד היום.
ואז באו חיי הנישואין.
את הזיווג שלי למז"ט מצאתי די מהר. בלי הרבה חיפושים והתחבטויות. והייתי בטוח שעכשיו זהו זה. מיום שאני מתחתן העסק נקי. הרי יש לי אשה בבית היא תספק אותי היא תרגיע אותי. מה אני זקוק ליותר מזה.
אוי כמה שהייתי תמים.
אם הייתי חרמן לפני החתונה זה רק קדימון למה שנהייתי אחרי החתונה. אם לפני החתונה הכל בפנטזיה, אחרי החתונה הכל כבר מתחבר לך למציאות.
אין שכנה שלא פינטזתי עליה. כל אשה ברחוב שנראית לי טיפה יותר יפה מאשתי מגביהה לי את הטורים עד חנק. זה משהו מזעזע שלא התכוננתי אליו בכלל, לא ידעתי איך להתמודד איתו.
אוירת הקדושה של החתונה התחלפה אחרי שלושה חודשים במסה של אוננות מסה של פורנו וכל הדברים הנוראים האלה.
ואזז הגיע המחשב.
עד שהיה לי מחשב הכל עוד נשאר בפנטזיה. מהרגע שהגיע המחשב הביתה נגמר הסיפור. החסימה שעשינו החזיקה מעמד מולי בערך יומיים, מכאן והלאה אשתי בטוחה שהמחשב חסום ולא מדמיינת מה בעלה הצדיק, הנחמד, והירא שמים עושה כל יום במשך שעות במקום ללכת ללמוד בכולל.
אני רק יכול לומר שאשתי היא לא היחידה שהייתי איתה בעוונותי.
זהו זה הסיפור שלי בקצרה ממש. כיום אשתי עדיין לא יודעת עלי כלום. אבל אני כבר למדתי שאני מכור לפורנו באופן מוחלט. בצורה כזאת שלא איכפת לי לשרוף גשרים עם כל העולם, להוציא טונות של כסף מאחורי הגב של אשתי. לעוף משני כוללים. לבגוד בה וכו וכו ועוד היד נטויה.
היום מרוב שאני שבור אני כבר לא מוצא כוח להצטער על מעשי.
נשאר לי רק להודות לה' שמצאתי את המקום הנפלא הזה.
שעדיין אף על פי שלא התחלתי עם שום צעד מהצעדים, עצם זה שמצאתי מקום כזה שאני יכול לפרוק בו את אשר על ליבי. שאני כותב בו הודעות בפורומים, ופתאום במקום להעסיק את מוחי במייל האם הזאת שלחה לי הודעה או הזאת, אני מתחיל להעססיק את הראש ב.. האם הגיבו למה שכתבתי בפורום שמור עיניך..
רק עם זה אני כבר מתחיל להרגיש תחושת רווחה.
למדתי שאני לא צריך לפתוח עכשיו במלחמה על התאווה. כי זו מלחמה שאין לה סיכוי. אני רק צריך להתכופף להכנע וללמוד את הדברים בצורה נכונה.
כיום אני כבר בערך שבוע נקי (כן ירבה..), וזה עוד לפני שהתחלתי לקרוא פה את הדברים ולהתחיל עם התוכניות. עצם זה שאני מחובר לפה זה כבר מחזק אותי.
אבל אני יודע שאני חייב להמשיך הלאה, אני לא יכול להסתפק במה שעכשיו נרגעתי. כי ההתרגשות וההתלהבות תחלוף מחר או מחרתיים כמו עוד מלא התלהבויות כאלו שהיו ונעלמו.
אני מקווה שאבאלה שבשמים יתן לי את הכח ואת השכל לבא ולהשקיע בעצמי ולהוציא את עצמי מהבוץ. ויתן לי רוח חדשה ולב חדש. רוח חדשה לקדושה, ולב חדש לאהבה.
מוקירכם
יעקב
