שלום, שמי יניב, בן 35 ואני כנראה הולך לכתוב כאן מגילה לא קצרה...
אני גרוש, ובדרך לעוד גירושין לצערי.
איך אני אתחיל את הנושא..? בערך בתיכון ("הדתי") יצא לי לראות דברים לא צנועים (זה היה מזמן, עוד לא היה אינטרנט) אבל הרבה פחות ממה שאחרים ראו (לפחות לפי הדיבורים שדיברו), התחלתי להתחזק ולחזור בתשובה (גם לפני זה הייתי "דתי") ודי הצלחתי לשמור על העיניים (אפילו דחיתי את עניין המשקפים מהסיבה הזו), התחתנתי, נולדו ילדים, התחילו הבעיות הכלכליות והרגשיות והתגרשתי. התחלתי לעבוד במפעל ולגור לבד (הים הראשון בעבודה היה ביום הדיונים הראשון של ענייני הגט וכו') רציתי שלום בית אבל זה כנראה היה אבוד מראש, אפילו שעיקר הטענה היתה בעניין הכלכלי.

עכשיו אני כבר יותר מכיר את עצמי, יש לי דימוי עצמי נמוך, נמוך מאד. (נראה שלא הייתי בררן בלשון המעטה ופשוט התחתנתי עם מה שיצא אפילו שהיא לא ממש מצאה חן בעיני...)
כשאני עובר ברחוב, אם יש אנשים שצוחקים ובטעות מסתכלים עלי (במיוחד ילדים) כל האופי שלי מתחרבש באותו הרגע ואני לא מוצא את הידיים והרגלים ורק חושב איך לברוח משם. מה לעשות, כשאתה בכור, תמיד צריך לוותר ותמיד השני צודק, אתה רגיש ולא מקבל אהבה, אז בסופו של דבר לא משנה כמה כשרונות יש לך (ויש לי המון, לצערי) המסקנה הברורה היא שאני אפס. אם נוסיף לכל הסלט הזה הרבה שנים עם ברונכיט והרטבות עד גיל 17 ותמיד באים בטענות למה אני לא מפסיק כאילו שהלחץ יעזור (נהפוכהו, זה רק הורס) וכמובן איך זה שלכל החברים בכיתה ובעצם לכל המחזור כולו היתה חברה (בחורה) כזו או אחרת בזמן כזה או אחר ולי לא... אז אפשר להבין איזה בלאגן היה לי אז בראש ואיך הדימוי עצמי היה (אפילו שמבחינה לימודית קראו לי גאון... חטא על פשע)

בקיצור, קרקע פוריה לבלאגנים.

אחרי הגירושין כשלא היה שום סיכוי לחזור להקים את הבית אז התחילה הבדידות לכרסם (כמו בזמן התיכון...) ולאט לאט נפלתי בנושא הזה, זה התחיל מפרסומות קופצות וטעויות בדפדפן, הורדות של קבצים שהסתירו תכנים (שאח"כ למדתי איך לבדוק את זה לפני שנופלים בפח) והגיע בסופו של דבר לכניסה מכוונת לאתרים האלו.

בנישואין הנוכחיים משום מה זה התגבר מאד, הגיע למצב של אוננות וחוסר אונים מוחלט כמעט. מספיק שהמחשבה נכנסה איכשהו לראש והמכונה מתחילה לעבוד אוטומטית בלי לעצור, כמעט. זה התגבר במיוחד אחרי שאשתי הפסיקה לטבול (לפני כמעט שנה) אבל ברוך ה' עם הרבה תפילות העניין יורד לאט לאט (אע"פ שיש נפילות לפעמים פעם בשבוע שבועיים ויותר אבל אוננות ברוך ה' אין ומקווה שלא תהיה)
התקרבתי אגב לברסלב (עוד בזמן הליכי הגירושין הראשונים) וזה די עזר, העניין של אין מה להתייאש ושהכל לטובה ועוד כל מיני דברים חזקים מאד חיזקו ומנעו התרסקויות הרבה יותר גדולות.
כל נפילה גוררת בכי, צער, תפילות לה' על הנזקים. להתחיל כל פעם מחדש זה חתיכת פדיחה. ועם כל זה, רק בגלל שכתוב אז עוד פעם אני מתחנן ומבקש מחילה ועזרה וסיוע כך שיוצא שיש התקרבות גדולה אחרי זה.

הסיפור עוד ארוך... העניין הוא שכרגע המצב שאני נמצא בו מאד מאד קשה מכל בחינה אפשרית: אין פרנסה (ויש כמובן חובות...), יש תאריך לגט עם אשתי השניה (המצב אבוד לפי כל קנה מידה אפשרי ולא שלא ניסיתי והפכתי עולמות), אני מרגיש דפוק (וזו מילה הכי עדינה שיש לתאר את המצב) לא שווה שום דבר, חושב על התאבדות (אל דאגה, אני יודע שזה אסור, אם היה מותר מן הסתם הייתי מת כבר לפני 28 שנים), אני גר אצל ההורים אבל כמעט ולא מתקשר איתם, לא כי אני שונא אותם אלא כי אין עם מי לדבר (אני יכול להסביר מלא פעמים אבל שום דבר לא נקלט, תמיד אומרים "תעשה כך," ואף אחד לא קולט שלפעמים הבעיה היא שאי אפשר לעשות ואפילו אי אפשר מספיק לרצות)

כך שיש קרקע פוריה לנפילות מהסוג הזה ואני די חושש.

ניסיתי לחסום את האינטרנט בפלאפון עם רימון (ששם עיקר הנפילות) אבל מה לעשות שיש לי ידע מספיק במחשבים כדי לעקוף כל חסימה, דיווחתי להם אבל הם לא יכולים לחסום הכל.

בקיצור אני לא יודע מה לעשות במצב הזה שאני נמצא בו חוץ מלהתפלל ולשחק לפעמים במחשב (חוץ משאר הדברים שאני עושה בו) כדי לפרוק לחצים ולהעביר את הזמן וגם כדי לא להכנס לאתרים ההם.

אני לבד, בודד עד טירוף (ומיואש לפחות באותה מידה) עדיין חי, מקווה לשרוד
לא נראה לי שבמצב הנוכחי שייך לבנות בית (יותר מידי בעיות והמון כשלונות וחורים בלב)
זה הבקבוק עם הפתק שאני שולח על המצב שלי פחות או יותר

מצטער אם מה שכתבתי גורם צער למישהו, זאת לא הכוונה.