שלום,
אני יהודי מתחזק. התחלתי את תהליך התוספת במצוות בכיתה ו' בצורה הדרגתית עד קבלת המצוות ברמת מצווה קלה כמצווה חמורה-ובמוכנות לקיים את כולן-בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט'.
בערך מכיתה ד' למיטב זכרוני התחלתי באוננות. לא ברור כיצד למדתי או שמעתי על זה לראשונה, אבל משם זה התחיל. בתור ילד מסורתי, ששמר יחסית מצוות כמו שבת וכשרות- לא הובהר לי אף פעם האם מותר או אסור או האם ישנה בכלל דעה כלשהי ביהדות על אוננות וצריכת פורנוגרפיה.
אני זוכר שבכיתה ח' בשיעורי "חינוך מיני" עם היועצת בבית הספר הממלכתי בו למדתי- היא דיברה על אוננות. הבנים בכיתה התפדחו וישר אמרו "איכככסס" ,"מי עושה את זה?!" בטון כזה שהצביע בבהירות-שכולם מכירים את הנושא ברמה כזאת או אחרת. כדרך אגב היועצת אמרה שזה טבעי לגמרי וזה בסדר. שזה פורקן לגוף. מישהו מהמסורתיים בכיתה הזכיר שזה אסור על פי התורה. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי ממקור כלשהו יחס ברור ושלם לגבי אוננות. גם מבחינה פיזית- היועצת, וגם מבחינה יהודית-הילד בכיתה.
באותה תקופה בדיוק התהליך התשובתי שלי התגבר והתחזק עד שבזמן מסוים- הצלחתי להפסיק. לחלוטין. למשך מספר שבועות או אפילו חודשים, אני לא זוכר בדיוק כי הרבה מאוד זמן לא חשבתי על זה.
במהלך כיתה ט' המשכתי מהבי"ס הממלכתי לבי"ס תיכון חילוני אפילו יותר. למרות שהאנשים שם יקרים לליבי- ראיתי איך היהדות אליה נכנסתי לפני התיכון נעלמת ממעשיי. פחות תפילות, פחות בזמן. פחות שיעורים, פחות ברכות. ההדרדרות היתה בתיאום מלא וביחס ישיר לתחושה הכללית שלי. פשוט היה לי רע וחסר. ללא מצוות ושיעורי תורה והאווירה המחזקת של החבר'ה בשיעור- התחושה הכללית שלי היתה עגומה יותר. תחושה עגומה יותר גרמה לי לוותר מדי פעם על מצוות בגלל מוטיבציה נמוכה ואולי "הענשה עצמית"-כי אני לא מספיק טוב כדי אפילו לנסות להתמודד עם המצווה הזאת. מה שגרם לי לעוד תחושה רעה לעוד יותר פחות מצוות וכו' וכו'.
מתישהו - חזרתי למקום הנוח והמזמין של גלישה לפורנוגרפיה, אוננות. עצבות. גלישה-אוננות עצבות. עם העצבות ירדה המוטיבציה הכללית שלי.
פחות תפקוד בבי"ס, שינה מאוחרת ,קימה מאוחרת, רביצה מול משחקי מחשב.
משהו שמאוד חזר וחוזר במהלך החיים שלי זה החיפוש האין סופי אחרי הערך העצמי שלי. במהלך כל היסודי הייתי הילד החנון והעדין שלא מוכשר בספורט או לא אהוב על ידי הבנים או הבנות. אלא אם כן הבן או הבת היו מורים ואז הייתי החביב שלהם. ההשפלות והיחס השלילי מהתלמידים בנוסף למצב משפחתי לא יציב- לא תרמו לי. כל הזמן חיפשתי את הנישה שלי. את המקום בו ארגיש מוגן, בבית ומוערך. כדי להתמודד עם זה עליתי על תוכנית ובמשך שנים חיפשתי אחרי "אהבת חיי" כדי שאוכל להיכנס לתבנית של גיבורי סרטים הוליוודיים. ניסיתי להיות המצחיק בכיתה ובצופים, ניסיתי למצוא את משמעות החיים על פי המדע, חיפשתי את ה"תבנית" שבה ועל ידה אמצא את עצמי. אך לא מצאתי. אבל כשחזרתי בתשובה זה נגרם גם בזכות חיבור עמוק והיגיון שמצאתי בתורה וגם בגלל ששם הייתי מוצלח חברתית, החכם בשיעור, הצדיק שמתפלל ואומר דברי תורה אפילו יותר מהבוגרים לגילי- כלומר מצאתי תבנית מוצלחת אליה אני יכול להתחפש. חשבתי כמה פעמים על האם אני אולי צדיק נסתר שיתגלה עוד שנה או שנתיים. אולי אגזור תעניות ואעשה מעשים ששמורים לצדיקים בסיפורים- כדי להיות מיוחד. חפשתי את העצמי שלי בחוץ. במקום לשמוח ולהסתפק במה שיש בפנים.
אז כשהתבנית של ה"צדיק" לא עבדה לי- בתקופה בבי"ס התיכון החילוני, חזרתי למחשבות שליליות על עצמי. ואם אני שלילי-למה שלא אחטא? למה שלא ארגיע את הכאב המר בלב שלי?
והחור השחור שלא נרגע אלא בשיעורי התורה ובקיום המצוות- גדל וגדל בתיכון יחד עם כל התרחקות מ"גלגלי ההצלה" שלי- שהיו תבניות ותפיסות מחשבה מקובעות על מה זה טוב-ואני מוכיח לעצמי על ידי שאני מוכיח לכולם שאני "ראוי להתקיים" ו"שווה משהו בכלל".
למרות שעברתי לישיבה תיכונית ואז לעוד אחת ואז לישיבת הסדר- תמיד הייתי עם התפיסה המוטעת-שאני נמדד לפי מעשיי. וכל פעם שמעשיי היו שליליים-כמו אוננות ופורנוגרפיה- הרגשתי שפל, נמוך וחסר משמעות. תחושות אלו הובילו או לשבר גדול יותר או לניסיון מפוצץ יותר להשתפר ולהפוך לצדיק. נעתי ללא רחם וללא הפסקה בין אור וחושך, בין טוב ורע, בין ראוי לחיים וראוי לחידלון ושיממון. ברחתי מהחור השחור שהיה לי.
בכיתה י"ב לאחר שעברתי סדנא למודעות עצמית גיליתי לראשונה שאני עובד קשה מאוד כדי להוכיח את רשותי להתקיים במציאות בעיני העולם ובעיני עצמי. משפט שחזר על עצמו הרבה היה:"האם אני ראוי לחיות?".
בחסדי שמים הפעם היחידה שחשבתי על התאבדות כי "החיים האלו מרים וכואבים לי מדי" היתה בלילות בהם חיפשתי את עצמי בין מצוות לחברה החילונית בכיתה ח'. לילה אחד ממש רציתי לחיות עד כדי שהעדפתי למות- וכדי לא להיות כפוי טובה ואגואיסט- נשארתי בעולם הזה עם כל הסבל-וכך לא אגרום עצב וסבל לאחיותיי ואימי. לא האמנתי שעוד מישהו יבכה עליי. אז בחסדים דיברתי עם ה', אמרתי לו הכל- שלא נותר לי כלום. ריק לי בפנים, וכבד לי החור ושחור לי ומר ועצוב ועגום ומכוער ואני כלום אני כלום אני כלום אני כלום אני אפס. וכל מה שאני רוצה זה שיעשה איתי מה שהוא רוצה. שייקח אותי לאן שהוא רוצה, אני עבד שלו, עבד לרצונו רק שיוביל אותי לאמת. אהיה בודהיסט, מוסלמי ,נוצרי, מלאך , איש פשוט. רק שייקח. פה קיבלתי קלה כחמורה. מאז לא חשבתי על התאבדות. לפחות למיטב זכרוני:)
אני זוכר איך בחופש הגדול בתקופת הישיבה התיכונית הייתי כ"כ ריק ועצוב וללא אמון בערך שלי. כל שעשיתי במשך חודשיים- הייתי מתעורר בשעה מאוחרת- מדליק את המחשב לפני שנטלתי ידיים,הולך ליטול ידיים, מתפנה, אולי מעביר טיפה מים בפה- וחוזר למחשב. משחק משחקי תפקידים כל היום כדי להרגיש שאני מתקדם, שיש לי מה לפתח, שיש לי אתגר. כשזה היה קל מדי או משמעם הייתי ממלא את עצמי בעוד משחק חדש. אחיותיי לא יכלו להתקרב בכלל למבצר שלי-למרות שזה היה מחשב משותף.
בכל כמה זמן הייתי מצליח להתגנב כששאר הבית לא באיזור החדר לפורנוגרפיה, מאונן, מתעצב, חוזר לשחק, חוזר הרצון -מאונן, מתעצב , מתבטט(מלשון בטטה), משחק..ככה שבועות.
המליצו לי ללכת לפיסכולוג:) הלכתי. הובחנתי כבעל OCD.
בעיקר זה התבטא בקושי שלי למצוא אמת. ספקנות אינסופית. האם אני בסדר, האם המעשה הזה הוא הנכון? האם זה כן? או לא? או כן? או לא? כל בחירה הייתה מוטלת בספק, ללא סוף. משחקים בין כן ולא וכן ולא וכן ולא וכן ולא. וכן ולא. וכן ולא. או שכן? לא לא לא! אני בוחר לא! לא... לא..לא? טוב כן. לא ,
ככה. פשוט ככה עברו הימים. השקט היחידי היה בלהיות מאונן, בלישון, ולהשקיט את המציאות על ידי צפייה בטלויזיה. בלי לחפש משמעות, בלי לנסות למסד ולייצב את הבסיס שלי. בלי להתעסק בצורך המשווע שלי ב"להיות אמיתי", להיות בעל ערך אמיתי. זה בכל זאת קשה להיות בעל ערך כשהמשהו היחיד בהגדרה שלי של בעל ערך הוא רק צדיקים, או מלאכים, או חסידים עליונים. כשכולם מסביבי נראים מוצלחים יותר, שמחים יותר מוכשרים יותר, יפים יותר, מצחיקים יותר, תורניים יותר. ואני לא מצאתי איפה אני?
כל שהייתי צריך זה מישהו שייתן לי חיבוק אמיתי ויגיד לי ש"אתה שווה משהו בעיניי". זהו. היו הרבה כאלו שחשבו ככה- אבל או שלא אמרו , או שלא האמנתי או שלא זכרתי.
בשיעור א' אחרי התיכון-אמרתי לעצמי שזהו זה- עכשיו אני רציני- אין יותר שינה עד מאוחר, אין יותר למלא את החלל בקומיקסים, טלויזיה בשבת, פורנוגרפיה ואוננות. עכשיו הופכים להיות "רציניים". שוב נפלתי בפח ה"תבניות". ה"חיפוש האין סופי אחרי משמעות" מחוצה לי.
בישיבה פרחתי. בבית חזרתי לרגילות שלי. למה? כי כ"כ חששתי מהמשמעות של כל עבירה, של כל פגם, של כל מראה לא צנוע- שכאבה לי הבטן. אז כדי להפסיק לחשוב, להפסיק להשתגע מהאולי- פשוט פגמתי-וככה השאלה באה על פתרונה-ויכלתי להמשיך לחיות בשקט.
עד שהספקנות על האם הייתי בסדר או לא הגיעה בעקבות העבירות.
מתישהו הבנתי שאני חייב להפסיק לשחק במשחקים שלי "מי אני". להבין ש-אני אני.כלום לא ישנה את זה לטובה או לרעה. ישנו חוק בסיסי, יסוד בלתי מעורער,אמת פנימית ושקטה- אני פשוט אני. פשוט להיות-פשוט, בלי תסבוכים ובלי שאלות. אמיתי וזהו.
שמעתי כמה פעמים על כך שאנשים כ"כ מוטרדים מחומרת העבירות שלהם שזה מעצים דברים לא בריאים בנפש שלהם. אז כדי להתנער מהקושי הנפשי הם מתנערים ממצוות לגמרי.
התחלתי להגיד- זה לא חשוב, זה לא חשוב, זה לא חשוב. הפקרתי את המעשים שקשורים לאוננות. הפסקתי להעצים אותם עם חרדה ופחדים. זה היה הרבה יותר קל. הרבה יותר.
עכשיו אני שנתיים בצבא- בן 21. מפחד מקשר נישואין- כי אני פוחד ממה שמי שאכיר תגיב כשאשתף אותה בפגם שלי. כיום אני ב"ה לא מאונן הרבה או רואה פורנוגרפיה ביחס לעבר כי אני יותר מאוזן, בוגר ובעל ראייה והשקפה בריאות יותר על החיים-תודה להשם כ"כ ולמוריי,ולהשתדלות שלי:)
אבל עדיין אני מאונן. עדיין אני צורך פורנוגרפיה.
ואני מרגיש כאילו אני רק צריך לעשות עוד צעד קטן- אבל אני משום מה לא עושה אותו. לא מתחיל את המאבק. כי אני מרגיש שאני נכנס למאבק בצורה לא נכונה. שאני שוב מודד את עצמי ואת הערך שלי לפי הביצועים המצוותיים שלי. למרות שזה אמור להיות ההיפך.
בזכות זה שאני מעריך את עצמי- הביצועים שלי טובים יותר. ולא - "אני טוב יותר בזכות הביצועים שלי".
עד שלא ארגיש מבפנים שיש לי תנועה בריאה לשיבה אל אבא, לא אתקדם..
מכירים? יש לכם עיצה?
אני מקשיב לכמה קבוצות טלפוניות ולמרות הרווח העצום בלשמוע שאני לא לבד ולהתעסק בהחלמה במשך זמן מסוים באופן ממוקד-אני לא יודע כיצד להתחיל באמת את התהליך:)
זהו.
ברוכים נהיה מפי לב מלא רחמים שבשמיים, אמן!
