בס"ד
סוף סוף החלטתי לשבת ולכתוב עלי.
נולדתי באזור ירושלים, עד היום שם אני גדל.
את היסודי והחטיבה עשיתי ליד הבית ולא הרחקתי לכת.
כאשר עליתי לתיכון החלטתי שאני הולך לפנימייה (גם בעקבות האחים שלי...)
הייתי ארבע שנים בפנימייה ב"ה. ושם הסיפור מתחיל.
עד כיתה י' הייתי חמוד ותמים, לא זוכר האם התעניינתי בבנות וכו' פשוט איני זוכר, מה שאני זוכר הוא מה שאני הולך לכתוב...
היום כשאני מסתכל אחורה אני יכול לומר שהרבה מהמחזור שלי כבר היו עמוק בתוך הבוץ אך אני לא הכרתי עדיין את ה"חוויה" הזו של הוצאת זרע לבטלה. פתאום יום אחד רציתי לגלוש באינטרנט של הישיבה, רק אז התחילו כל הסינונים של אינטרנט רימון ממש לפני כ-8 שנים, אז בתור תלמיד למופת היה לי גישה למחשבים של המורים שכן לתלמידים לא היה עדיין מחשבים ניידים... כך נכנסתי לחדר ההדפסה והחלטתי שאני רוצה לראות כיצד זמרת אחת נראית( אני זוכר גם את השם שלה- אבן אסן משהו כזה..EVENESEN) ואז הקלדתי את השם ולא התקבל כלום אז התחלתי לכתוב כל מיני שמות ששמעתי מסרטים וכדו' ופתאום נפתח לי עולם שלם של תמונות... זה היה מעניין.. איני זוכר אם זה היה באותו הפעם אבל אחרי כמה פעמים שכך נכנסתי בסוף היד איכשהו הגיע לבין הרגליים. לא יודע כיצד היא ידעה להגיע לשם אבל כנראה היא הרגישה שהוא רוצה דגדוג... בסוף אחרי זמן קצר פתאום יצא לי משם משהו, לא ידעתי מה זה, זה היה קצת נוזלי ומגעיל ופחדתי שזה איזה מחלה או משהו לא טוב, באמת לא ידעתי מה זה הוצאת זרע עד אז וגם אז רק אחרי תקופה התוודיתי לכך שזה באמת זה. הייתי תמים, הרגשתי תחושה מאוד נעימה ולכן גם רציתי כל פעם לחזור ולהרגיש זאת שוב, ידעתי שלראות תמונות לא צנועות זה לא טוב אבל לא ידעתי למה. ככה במהלך הרבה זמן הייתי מתגנב לשם אפילו בלילות ורואה תמונות של כל מיני נשים צנועות וחסודות. כבר איני זוכר לפרטים הכל אני רק זוכר ששם הכל התחיל ומשם רק הלך והתדרדר, מה שכן לא הזנחתי את הלימודים בעקבות כך, אבל אני זוכר שהייתי עושה את זה לבד, בשירותים מול ספרים שחיפשתי בהם משהו מגרה או אפילו מול מורה בכיתה רק כמובן מתחת לשולחן. כל פעם הייתה הרגשה מספקת, לא יודע אבל בהתחלה לא כל כך הבנתי שזה לא בסדר רק עם הזמן פתאום הבנתי... גם כשהייתי מגיע הביתה הייתי מחכה לרגע בו אני יכול להיות לבד ליד המחשב ולאונן. ככה זה נמשך שלוש שנים של כאב וסבל (כך אני מסתכל על זה היום שכן את החותם נשאר לי, אבל אז לא כל כך היה לי רע אם זה...) בכיתה י"ב היה לי רב שעזרתי אומץ וסיפרתי לו על כך, אז הבנתי שזה לא בסדר, זה היה וידוי קשה, אני זוכר אותו כאילו זה היה אתמול, ישבתי מולו והתחלתי לבכות( גם עכשיו אני בוכה כשאני חושב על זה) הוא אמר לי כל הכבוד שאני מספר לו ועצם כך שסיפרתי זה כבר מראה שאיני רוצה בזה, ואז הוא אמר שהזמן יעשה את שלו וזה יעבור, הלואי והוא היה צודק אבל הוא טעה, הזמן רק הפך אותי ליותר אובססיבי והגעתי למקומות יותר גרועים, מתמונות עברתי לוידאו... הוא לא עזר לי ולא ידע איך לעזור לי, הוא אמר שלהתחתן או להיות בישיבה יעזור, ואני יתגבר על כך.
כיום אני לפעמים פוגש אותו אבל כבר לא מעיז לדבר איתו על זה, רק אמרתי לו ברמיזה שהוא טעה ב"הדרכה" לגבי ושצריך לדבר על הדברים היום עם הנוער על השולחן ולא להחביא אותם כי כל הבעיות היום לדעתי מגיעות משם...
בישיבה שהלכתי אחרי התיכון היו לי תקופות של הפסקות בעיקר במהלך הלימודים אבל בבין הזמנים אף פעם לא החזקתי מעמד הייתי נופל כל יום כמעט ואפילו כמה פעמים ביום, ואחרי כל פעם הייתי מרגיש נורא, סוגר הכול ואומר שלא אפתח יותר ואז בום שוב נופל.
התגייסתי לצבא ראיתי שכאשר אני עושה דברים אז אני לא נופל, נסיתי לעשות כמה שיותר אבל כל פעם בבית הייתי שוב נופל. היו פעמים שפשוט לא רציתי לחזור הביתה כדי לא ליפול אבל בסוף הייתי חוזר ונופל. ככה עברו שבע שנים.
תחילת שנה זו חזרתי לישיבה וקיבלתי החלטה זהו, אני לא נופל יותר, קראתי את הספר של מחשבה טובה או משהו כזה של רב נחמן שם הוא דיבר על השמחה אמרתי לעצמי מספיק לקרוא ספרים ולא להפנים, אתה חייב הפעם לנסות את ההדרכה שלו ולראות אולי זה יצליח!
בספרו הוא כתב שאדם כדי שלא יהיו לו מחשבות וכו' הוא צריך לשמוח ואם הוא עצוב לעשות משהו שישמח אותו- לשיר לרקוד לקפוץ להתלהב או לשחק עם ילדים קטנים. החלטתי לקבל על עצמי לשמוח! וזה עבד ככה חודשיים נפלאים שבאמת היו מדהימים באותם חודשיים התוודיתי גם לשמור עינייך נכנסתי מדי פעם כי לא היה לי הרבה זמן, קראתי בשקיקה את כל הכתוב, זה היה מצד אחד מאוד מעניין ומצד שני גם מפחיד (עד היום זה מפחיד אותי, אני לא רוצה להתחתן ולראות את עצמי נופל...) קראתי על אנשים שנפלו אחרי החתונה וכו' לא ארחיב בכתיבה על עניינים אלו רק אומר שהיה לי קשה לקרוא... הכחשתי שאני מכור בהתחלה למרות שעמוק ידעתי שאני כן, כיום אני מבין שאני חסר אונים, איני יודע האם התוכנית וכל הקריאה היא שגרמה לי את הנפילה הבאה שאני הולך לספר אבל...
אחרי תקופה של חודשיים התחלתי לצאת עם בנות היה לי קשר של שלושה חודשיים שגם בהם הייתי נקי! (סה"כ 5 חודשי נקיות) אז נפרדתי הבנתי שהיא לא בשבילי והתחלתי לחפש שידוכים נוספים. עדיין לא נפלתי ב"ה. יצאתי עם עוד כמה בנות שלא התאימו לי אבל לא נפלתי, שמחתי והשמחה נתנה לי חיים. הייתי מחייך ושמח ודבר זה גרם לי להתמלא ולא ליפול. כך גם בפורום שמדי פעם כתבתי לאנשים שדבר שיכול לעזור זה שמחה! כי זה עזר לי מאוד. אבל אנשים בפורום אמרו לי שזה לא מספיק וא"א לסמוך עליה, על השמחה, איני יודע האם הדברים חדרו אלי אבל אחרי עוד כחודשיים באזור תמוז אחרי שנפרדתי מבחורה שיחסית יכלה להתאים אך לצערי לא הייתי מסוגל להמשיך את הקשר(לא כי נפלתי, אלא כי היא לא מצאה חן בעיני) רק אז באה הנפילה... התרסקתי. לא משהו נוראי אבל אחרי תקופה כל כך ארוכה, היה לי קשה לעכל איך ברגע אחד כל העבודה מתרסקת...
לא התייאשתי, המשכתי להילחם אבל זה לא היה זה. אני לא יודע, מאז אני בעליות וירידות מחפש את הדרך לעלות בחזרה למסלול של הטהרה והזיכוך, מנסה להחזיר את השמחה שהייתה אך לא יודע משהו נעלם. נחסר.
עד היום לא היה לי הרבה זמן, והיום הוא נלקח בעקבות סרטים ושטויות שחזרתי אליהם לצערי, אז הינה עצרתי הכל ואמרתי שאני חייב לכתוב איפה אני עומד, לכתוב לכם את לבבי, לומר שאני לא מסוגל יותר, שאני חסר אונים, לא אכחש שדברים אלו שאני אומר התוכנית גרמה לי, איני יודע האם הייתי באותו מקום אם לא הייתי פוגש את התוכנית, התקווה שלי היא לקרוא את כל כתוב על התוכנית התחלתי ובאמת ישנם דברים גם מעבר לתאווה שאני רואה שהם מדהימים! ולכן אני רוצה להכנס יותר אליה וללמוד אותה, אבל (אני לא אוהב לכתוב את המילה הזאת ובכל זאת...) אני קצת חושב ומרגיש שהתוכנית גרמה להרגיש איך שאני מרגיש היום, שאני חסר אונים, ששום דבר לא יכול לעזור לי מול התאווה, ואני עומד וכותב כאן- אני מפחד, איני רוצה לחיות כך, איני רוצה להתחתן ולהמשיך ליפול, איני רוצה להתחתן וכאשר אהיה עם אשתי אחשוב כל הזמן על הסרטים והתמונות שראיתי. אני רוצה טהרה, אני רוצה להיות צדיק, רוצה להיות תלמיד חכם, לעזור לאחרים שלא יפלו, ואם הם נפלו אז להרים אותם כמה שיותר מהר, כי לי לא היה אף אחד שעזר והגעתי למקומות שאולי לא משתווים למקומות שאנשים הגיעו כאן בפורום אבל עדיין הגעתי למקומות שלא חשבתי שאגיע..
חסר לי משהו שאוכל לשתף אותו במחשבות שלי, במה שעובר עלי, במה שאני מרגיש... אני מחפש גם משהי שתצעד איתי לחיים ותהיה מוכנה לקבל את מי שאני למרות כל מה שעברתי, משהי שתדע להכיל אותי ושאצליח יחד אתה להקים בית נאמן של תלמידי חכמים גדולים...
מקווה שכתבתי מספיק למרות שאפשר לכתוב עוד מגילות..
סליחה לכל מי שקרא והתעייף מהקריאה לא התכוונתי.
שבת שלום ומבורך בברכת רפואה לכל עמ"י.
בברכה לגאולה שלמה במהרה.
. אחכ הסתכלתי בטבלת ה90 יום, וראיתי שהיית נקי מלא זמן!! ועוד אנשים שנפלו הרבה אחרי ה90 יום, ואני חייב להגיד שזה די מייאש. מכל הכתוב פה, חשבתי שאחרי 90 יום נהיה הרבה יותר קל...
