קודם כול אני אציג את עצמי, ואחר כך את סיפורי.
אני אברך קלאסי שחצי לומד וחצי עובד, אני נחשב בקהילה שלי לאברך אינטליגנטי מאוד, אני מאוד מעורב בכל הנוגע לכל עניני הקהילה שלנו, ואני גם "ירא שמים מרבים...", בקיצוור אני אברך עם כל המעלות, חוץ מדבר אחד, אשר לו קוראים "התאווה"... אז בואו ואספר לכם את הסיפור שלי.

בשנות בחרותי לא היו לי בעיות רציניות, חוץ מכמה סיפורונים קטנטונים לא התעסקתי יותר מדי עם התאווה, ראשי היה עסוק בלימודים ולא היה לתאווה מקום להתפשט במחשבותי ולכן ניצלתי בשנות בחרותי מציפורני התאווה, נישאתי באושר רב והתחלתי לבנות את ביתי עם נוות ביתי שתחי, והיינו (ואנחנו עדיין...) זוג מאושר ונפלא, עד שהגיע היום הארור הזה שהכרתי את האינטרנט, בטבעי, אני בן אדם סקרן מאוד, אני חייב לדעת הכל ובמקום, כל דבר אני צריך לדעת איך הוא עובד, ובכל דבר יש לי יד, ולכן מהרגע הראשון שהייתה לי דריסת רגל באינטרנט, התחלתי מיד לחטט באתרים, ובגלל שהאינטרנט הייתה ללא פילטר, הגעתי ישר לסחי והמאוס שביוטשוב, בתחילה נגעלתי מזה, אבל לאט לאט התרגלתי, וכמובן שכהתאווה עבדה אצלי שעות נוספות, אז כל רגע פנוי הייתי ליד המחשב, ומחפש מה יעורר אותי עכשיו, חידוש חדש בנושא שירצה את יצר התאווה, מהר מאוד למדתי שמה שריצה לפני חצי שעה את התאווה כבר לא מספיק לי לעכשיו, וכך נסחפתי למעגל הארור הזה של חיפוש וצפייה בתכנים נוראיים, ואז גיליתי שביוטשוב זה עוד לא הכל, ואז התחלתי לגלוש בכל מיני אתרים שמספקים חומר רציני לתאווה, וגם שם גיליתי שלהתאווה גם זה לא מספיק, וקפצתי כמו משוגע מסרטון למשנהו העיקר לראות משהו נוסף משהו חדש, בקיצור, נסחפתי לעולם אחר לגמרי.
ברוך השם, שדבר זה לא הספיק לפגוע לי בחיי עם אשתי, אבל זה כן הספיק לערער בי עצמי את בטחוני האישי בכל בקשור למלחמה עם ייצר הרע, פשוט ראיתי את כל יראת השמים שלי מתמוטטת כמו מגדל של קלפים מול כדור גומי, פשוט לא האמנתי שאני, האברך שכולם דיברו עליו גבוהות, האברך שפניו מזהירות עם טוהר נשמתו, מסוגל להתגולל בפחי הזבל האלה יום אחר יום, פשוט הייתי מרוסק בתוך תוכי, אבל ברוך השם שהפתרון הגיע עוד לפני שכל חיי התרסקו.
ואז, הגיע היום בו שוב לא הייתה לי גישה לאינטרנט, התאווה נחלשה אוטומטית, אבל אני כבר לא הייתי מה שהייתי לפני כן, נכון ישבתי ולמדתי, ואפילו בהתמדה רבה, אבל חבוי בלב הסתתר לו אותו רשע שצץ לו מזמן לזמן עם חלומות פרועים וגרועים, אבל לא יכולתי להגיד לו לא, כך עבר עלי עוד תקופה ארוכה, שבעצם התאווה לא שלטה עלי, כי לא היה לה היכן להיאחז, אבל היא קיננה חזק עמוק בתוך ליבי, ואז זה חזר....
לצורך עבודה, התחלתי לעבוד על האינטרנט, כמובן שיש לי יצר טוב, ורציתי להוכיח לעצמי שאני כן אוכל להתגבר ושאני כבר כל כך הרבה זמן לא צופה בדברים גרועים, ושאני כן אוכל להילחם עם התאווה, קניתי קו עם פילטר חזק, ורק עבדתי על מה שהייתי צריך, ואכן כך עברו עלי כמה חודשים - כי יצר הרע יש לו סבלנות - לאט לאט התחלתי לעבוד על פייסבוק (קיבלתי על זה אישור חריג מהמסנן לצורך עבודה), וגיליתי שכל מה שהיה לי באינטרנט הלא מסונן יש לי עכשיו במחשב שלי, עד שהגעתי לתוכני הפורנו הגרועים ביותר שיש, כן! בתוך האינטרנט המסונן החזק שהיה לי צפיתי בדברים הגרועים ביותר שקיימים עלי אדמות, התאווה חזרה ובחזקה ואני עליתי דרגה בתאווה והתחלתי לאונן, מה שלא עשיתי עד אז, עד שבאיזה יום שמעתי דרשה חזקה בנושא עשיית גדרים שלא להגיע לרע, והחלטתי לחסום גם את הפייסבוק, עכשיו הייתי מנוטרל מכל האתרים בעלי תוכן שלילי, לא אתרים חברתיים לא פורומים לא חדשות, בקיצור כלום, אבל זה לא עזר, וכאן אני נמצא, ומכאן אני צועק לעזרה, התאווה התפתחה לה אצלי בצורה כל כך משמעותית, עד שגם אם אני רק אראה פרסומת חשפנית באתר שאני משתמש בו לצורך עבודה, אני כבר נופל, וכל הזמן אני מחפש איך אני אגיע לעוד תמונה ולעוד תשוקה, עד שאני כבר לא יודע מה לעשות, אני חייב את האתרים לעבודה שלי, אבל מכל דבר קטן אני נופל, יכולים להיות לי שתיים שלוש נפילות ביום, ומכלום... אני פשוט מחפש את התשוקה, ולפעמים גם מעורר את עצמי אם אני לא מספיק בענינים...
אני מכיר כבר את האתר הזה כחצי שנה, אבל תמיד חשבתי שאני כן אוכל להינצל בלי זה, אבל עכשיו אני אבוד, אני"על סף ייאוש" אני כבר לא יודע מה לעשות, כי גם אם אחסום את הכל אני  אמצא עוד תמונה ואז התאווה תתנפל עליה, כך שאני מרגיש שהסינון הוא רק מרחיק אבל התאווה גוברת מיום ליום ואני לא רוצה לחשוה איפוא אני אהיה מחר, רבותי נא ונא את עזרתכם אני צריך ומבקש!!!!


הזועק מנהמת ליבי: אווייייייי.

כולנו נמצאים באותו מצב, אם כי חלקנו נמצאים בנקודה שממנה מתחילים החיים וחלקנו נמצאים כבר במירוץ החיים עצמו.
עשרות פעמים קיבלתי על עצמי, נשבעתי (לשווא...) שלא אגע וכו', ובסוף יצאתי ריקני כמו כל המאבקים שלי ביצר עד עכשיו.
ואני אומר לך את האמת, שאני פה אבל אני לא באמת הצלחתי להוציא משהו. צריך בשביל זה כח רצון אמיתי. ואפשר באמת לראות בהודעה שלך כמה כוח רצון יש לך.
מאחל לך הרבה הצלחה, תישאר פה ועם טיפת כוח רצון אתה תגיע לפסגות שלא חלמת עליהם.

תרשפ לפןרןם נסועים.
תתחיל לעובד לפי האתר 12 צעדים וכו.
תראה אורות וישועות.
בהחלמה.
תמיד בשמחה

שלום חבר וברוך הבא,

הדברים שאתה כותב מוכרים עד כאב. כל מילה שאתה כותב יכולתי לכתוב בעצמי. אני מרגיש את הפיצול אישיות הזה שעליו אתה מדבר ויודע טוב מאוד איך זה מרגיש.

אשמח לנסות לעזור לך מהנסיון האישי שלי, כיון שאלוקים שלח אותי לכאן למצוא פיתרון לבעיה הזאת (ולא, זאת לא בעיה של יראת שמים וגם לא של כח הרצון). הענין הוא שרבים מגיעים לכאן רק כדי לשחרר זעקה חד פעמית של "הצילו" אבל לא נשארים אחר כך (לפעמים אפילו לא נשארים מספיק זמן כדי לקרוא את התגובות של החברים היקרים כאן).

אז לפני שאני עונה לך בהרחבה, אני רוצה לדעת שאתה באמת כאן ונמאס לך מהסיפור הזה של התאווה. שלא מדובר בפרץ של רצון טוב שנעלם כלעומת שבא.

בהצלחה חבר.

אוהב,
מה שתיארת זה מאוד דומה למה שאני חוויתי. עליי גם היה רושם של אברך ירא שמים עם פנים מאירות שאומרות הכול... והיום אני יודע שאולי באמת יש לי יראת שמים, לפחות באמת היה לי לפני שהתייאשתי מזה בגלל התאווה.
פשוט טעיתי בהגדרה עצמית, וחשבתי שאני חוטא, וחוטא אין לו יראת שמים. אבל כאן גיליתי שאני חולה עם הרבה רצון טוב. הרצון לא עזר לי, כי המשכתי ליפול עם הרצון הכי חזק.

תראה אם אתה שייך לכאן, אז באמת יש לך מה לחפש כאן, ואתה לא תשכח את היום הזה כל החיים, אם אתה רוצה.
אני לפחות לא אשכח את זה.

תהיה בקשר,
אוהבים ומקבלים אותך.

תודה לכולם על ההזדהות איתי.

ול"סוד הכניעה", כן אני מתכוון להישאר בפורום ולנסות לעבוד לפי הכללים, על אף שאני כן במצב של "פרץ של רצון טוב", ולדאבוני כבר כמה פעמים החלטתי שעכשיו אני נרשם, ובסוף הרצון הזה באמת נעלם כלעומת שהוא בא, אבל עכשיו שכבר נרשמתי אני מקווה להמשיך בדרך הזאת, ולנסות לטפל במחלה הכי טוב שאפשר, ואני מקוה שבעזרת החברים הטובים שראיתי שמסתובבים כאן, אני באמת לא רק שאשאר כאן לאורך זמן, אלא גם אזכה להירפאות המהחלה הנוראה הזאת.

שלום "אוהב",

שמחתי לקרוא. האמן לי שהיו כאן כל כך הרבה חברים שבאו וביקשו עזרה ואז נעלמו, שזה פשוט שובר את הלב. אבל אני יודע ששום דבר - לחלוטין שום דבר, לא מתרחש בעולמו של אלוקים בטעות, ולכל אחד יש את המסלול שלו, אז באמת שזה לא ענין שלי, אלא של אלוקים, ובדיוק כפי שאני לא מבין למה אני חולה, אני גם לא יכול להבין למה אחרים ממשיכים לסבול. הספונסר שלי לימד אותי לא להתווכח לא עם המחלה ולא עם ההחלמה - שניהם זה מאלוקים באותה מידה בדיוק. לא עשיתי את עצמי חולה וגם לא החלמתי בעצמי.

ברשותך אתייחס לנקודה המרכזית של הדברים כפי שאני רואה אותם, כי אפשר לדבר על המצב האישי, אפשר לדבר על היחסים עם האישה (שנפגעו בין אם אני מודע לכך ובין אם אני לא), על הפיצול אישיות, על הבעיה הדתית ועל עוד כמה דברים, אבל כל אלו לעניות דעתי הם נושאים צדדיים. עיקר הענין הוא להבין מה באמת המצב שלי. יש המון סיסמאות וקלישאות שמתארות את הנקודה שאני רוצה להבהיר, כמו "ידיעת המחלה חצי תרופה" וכיו"ב, אבל הרעיון ברור גם בלעדיהם.

אז מה היה לנו שם? שנים על גבי שנים שאני עושה משהו שאני לא רוצה לעשות, וכל פעם בטוח שהפעם זאת הפעם האחרונה. כל פעם אני מפסיק, שורף את כל הגשרים בדרך אל התאווה, מעמיס על עצמי עוד קצת מצפון, דת והבטחות, וכל זה מחזיק ל... (השלם את החסר). אדם שפוי היה עושה אחד ועוד אחד ומגלה שהתשובה היא שתיים, אבל אני עשיתי אחד ועוד אחד ותמיד התשובה היתה אחד. אף פעם לא באמת הבנתי שאם אני מחבר את הדברים בצורה הגיונית אני מגיע למסקנה שאני חסר אונים מול התאווה ושאין לי שום סיכוי לנצח אותה. במקום זה המסקנה שלי היתה שלא רציתי מספיק/לא ניסיתי מספיק/לא למדתי מספיק/לא חסמתי מספיק/ וכן הלאה.

אז רציתי יותר/ניסיתי יותר/למדתי יותר/חסמתי יותר, אבל התוצאה של כל אלו היתה אותו דבר: נפילה ושוב נפילה ושוב נפילה. ולא משנה כמה נפלתי, לא הרמתי ידיים, לא נכנעתי, במקום זה נלחמתי יותר חזק.

הנקודה היא שבו היה ברור שזה לא עובד יותר, כי גם לרצון ולחסימות וללימוד תורה יש גבול, ולעומת זאת לכאב אין גבול. הנפילות לא נהיו יותר כייף אלא יותר כואבות, וכל פעם הגעתי למאבק עם ידיים יותר חשופות כי לאט לאט הבנתי שזה לא באמת יעזור לי. הציפור הקטנה שבתוכי לחשה לי שלא משנה כמה אנסה - המאבק הזה נידון לכישלון. לא רציתי להודות בזה כי זה אומר שאני כישלון וזה אומר שלכל החיים אמשיך ליפול ולא רציתי את זה, אבל מפעם לפעם הבנתי שזה באמת המצב.

ואז הגעתי לקרקעית שלי ואלוקים שלח אותי לתכנית 12 הצעדים, שם שמעתי את הצעד הראשון והיה ברור לי שזה בדיוק אני. "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". זה התמצית של מה שאני מנסה לומר, והחברים הוותיקים שניסחו את המשפט הזה כתבו אותו עליי. ההודאה הזאת היתה הצעד הראשון והמרכזי ביותר לכיוון השחרור מהשיעבוד הנורא הזה.

אני לא מכיר אותך ולא יכול לומר עליך כלום, אבל אני יודע שאני חסר אונים מול התאווה. אני גם יודע שבלי הודאה כנה ומלאה בחוסר האונים שלי, אמשיך לבזבז את חיי במאבק חסר תועלת מול כח גדול ממני.

ומה איתך?

אני אגיד לך את האמת ידיד אהוב, אני מזדהה עם כל מילה שכתבת, אבל אני עדיין לא מרגיש חוסר אונים..., למה? כי אני עדיין לא נמצא בקרקעית, הייתי במצבים שהם הרבה יותר גרועים מהיום, הייתי בתקופה שלא עבר יום שלא צפיתי בעשרות סרטוני יחסים, הייתי בתקופה שלא עבר יום בו לא הרגשתי יותר גרוע מהיום שלפני, ועכשיו אני לא שם, למה? כי אלוקים ריחם עלי ולקח ממני את האינטרנט הפרוץ שהייתי עובד עליו ופשוט אין לי את האפשרות להגיע לחומר ההרסני הזה יותר.
אז נכון, עכשיו אני - לפי ההגדרה הדתית - במצב יותר טוב, אני לא צופה ביחסים, אני חסום כמעט מכל אתרי האינטרנט שבעולם חוץ מאתרים ספורים, אבל לפי ההגדרה שלי אני נמצא בבור עמוק הרבה יותר, אני יכול להשקיע שעות על גבי שעות בללכוד איזה אישה חשופה שהסינון שלי לא הצליח לסנן, ואחרי שאני מוצא אותה, אני עט עליה כמוצא שלל רב, ומתחיל לאונן בצורה נוראית עד שאני כמעט מאבד את אנושיותי, וכשהתאווה נרגעת אני כמובן מרגיש נורא ואומר לעצמי "לא עוד!!", אני יותר לא נופל!!, מוחק במהירות את התמונה, מסנן את האתר שדרכה הגעתי אליה, והופ! הנה, אני כן יכול להתגבר על התאווה, שלא כמו שהם כותבים שם ב"שמור עיניך" שהמכור הוא חסר אונים, אני לא חסר אונים!!, מחקתי את התמונה, סיננתי את האתר וזהו!
אבל זהו, שזה לא זהו... מחר או מחרתיים התאווה חוזרת ובגדול (משביעו רעב... ), ואני שוב מוצא את עצמי רכון שעות ע"ג שעות על המחשב, מפסיד שעות לימוד, מפסיד שעות עבודה, מפסיד שעות איכות בבית, ו....מוצא איזה חצי תמונה מעוררת, ושוב מתגלגל כל הסיפור כמו שהיה יום לפני, ויומיים לפני, ושבוע לפני....
אז אני כן חסר אונים או לא?, השכל אומר לי שאני חסר אונים מול התאווה, שהרי ניסיתי כל כך הרבה פעמים ולא הצלחתי, אבל הלב שלי צועק אלי "לא, אתה אשם! לא עשית מספיק במלחמה נגד התאווה!", וכאות על כך הוא מתחיל להביא לי כל מיני אנקדוטות שכאן לא התגברתי בתפילה וכאן לא התגברתי בתורה ועוד דברים כאלה, ואז אני מתחיל לחשוב, "וואלה, אולי הלב צודק, אולי אכן לא עשיתי מספיק מול התאווה" ואז אני נהיה לגמרי מבולבל עד שאני כבר לא יודע עם מי הצדק, זאת אומרת, אני כן יודע, בראש אני יודע שאני חסר אונים, אין לי שום דרך אחרת להסביר את הנפילות הרבות והתכופות על אף כל מה שעשיתי עד הנה, אבל בלב אני מרגיש שאני לא חסר אונים, בלב אני מרגיש שלא עשיתי מספיק, בלב אני מרגיש שאני בן אדם חלש כמו זבוב שאינו יכול להתמודד עם שום דבר בחיים, וזה הורס אותי, אבל אני לא מצליח לשכנע גם את הלב שלי שאני חסר אונים, למה? כי אני עדיין לא נפלתי לקרקעית הבור, כי אני עדיין לא מתגולל בצואת דיר החזירים.
אבל נפשי בשאלתי, למה אני צריך להגיע לקרקעית בכדי להתחיל להתרפא?, למה למען השם אני לא מסוגל להודות בליבי שאני חסר אונים? למה? למה?, אין לי תשובה על כך, וליבי נקרע כי הקונפליקט הזה בין המוח ללב הורס אותי, ולא רק בתחום הזה של התאווה, אלא בכל תחומי החיים אני מרגיש עכשיו שאני לא מסוגל לכלום, כי אם אני בן אדם כזה שלא מסוגל להתמודד עם שום דבר, ואני נופל כמו זבוב במערכה, אז איך אוכל להזיז דברים אחרים בחיים שלי?, אבל בראש אני  יודע שזה לא קשור, כי כאן אני חולה וכאן לא, אבל הלב לא מסכים לזה, ואני פשוט נקרע בין שני הצדדים האלה.
אז "סוד הכניעה" ושאר החברים היקרים, אם אתם מזדהים עם מה שכתבתי נא לעזור לי לשכנע את הלב שלי שאני חסר אונים, כי אני פשוט לא מסוגל עכשיו במצב הזה להתחיל את מסע ה12 הצעדים, כשכבר בצעד הראשון אני תקוע כל כך עמוק.

אף אחד לא יכול להחליט בשבילך שאתה חסר אונים זוהי החלטה שלך
וכל זמן שלא תחליט שאתה חסר אונים לא תצליח להמשיך בצעדים ומנסיון אני יכול להגיד לך שזה לא מספיק רק להגיד את זה ולהצהיר את זה צריך להרגיש את זה בפנים עמוק שאנחנו חסרי אונים ולהאמין בזה באמונה שלמה של מאה אחוז.
אותי למדו שכל זמן שאני חושב שיש לי פתרונות למחלה שלי ע"י שאני יחסום יותר או ימחק תמונות או דברים כאלה זה סימן שאני לא חסר אונים כי אני חושב שיש לי את הפתרונות להתגבר על המחלה שלי אני יהיה חסר אונים כשאני יבין לגמרי שלי אין שום פתרון למחלה שלי היא יותר גדולה ממני ורק אז אני ידע שאני חסר אונים.
אז אם אתה מרגיש שהמצב שלך לא כזה נורא עדיין ואתה לא חסר אונים עדיין אומרים פה בד"כ תמשיך לטייל בגיהנום עד שתרגיש שאתה לא יכול יותר תחזור אלינו אנחנו פה מחכים לך 

אחי היקר!

שומעים את הכאב מכל מילה. כאב כל כך מוכר. הקריעה הפנימית הזאת בין ההודאה לכך שאני מכור,לבין ההתעקשות על זה של עשיתי כל מה שביכולתי.

עצה אחת יש לי בשבילך-תנסה ללכת אחרי השכל בעצימת עיניים, הלב,הרגש,הוא כלי לא יציב,היום מרגישים כך ומחר אחרת. נסה לשים את הרגש לרגע בצד,ולהודות,בענווה-כן,אני מכור. אין ביכולתי להתגבר על כך לבד. אני צריך עזרה. הרי ההליכה אחרי הרגש הוליכה אותנו שולל כל כך הרבה פעמים-שהרי המשכנו ליפול. אולי הגיע הזמן שננסה ללכת אחרי השכל?

ידידי 'אחד':
לדעתך אין שום דרך לשכנע את הלב בזה שאני חסר אונים?, אני לא מוכן להסכים לכך!, אני לא מוכן להסכים שהדרך לריפוי עוברת בנפילות קשות יותר... אני מקווה שמה שאמרו חז"ל ירידה לצורך עליה היא לא צעד הכרחי אלא צעד אפשרי, כי אם זה צעד הכרחי אני אהיה מאוד מאוד עצוב, וגם שזה יקח לי עוד הרבה זמן עד שאני אתחיל בצעדים, או אולי לדעתך אני צריך עכשיו לגרום לעצמי לנפילות עד שאני אהיה כבר על הקרקעית?, לא יודע.

ולאח היקר 'רצונך ייעשה':
אני כבר מזמן מוכן ללכת עם השכל במקום עם הלב, ובגלל זה אני כאן, כי הלב אמר לי שאני עדיין לא צריך להירשם, אבל בכל זאת נרשמתי, אבל בגלל שכשאני מגיע לצעד הראשון ואני צריך "להרגיש" שאני חסר אונים, בזה אני כבר לא יכול לעשור כלום, כי גם אם אחליט ללכת עם השכל, אבל הלב שלי עדיין לא מרגיש את חוסר האונים, וזה מה שגורם לי שלא אוכל לצעוד אפילו לא את הצעד הראשון, ועל כן רציתי לבקש מאלה שהתנסו בזה כבר, איך משכנעים את הלב, או לפחות איך צועדים את הצעד הראשון אם לא מרגישים את חוסר האונים בלב.

תודה לכם אחים יקרים על התגובות, שהם כמים קרים על נפש עייפה.

השאלה שלך היא השאלה שהרבה אנשים שואלים את עצמם. האם אני באמת חסר אונים? אחרים שואלים, האם אני מכור?
אז בקשר אלי, אני מכור... אין לי ספק בנושא. תחשוב אם היית מספר את מה שכתבת פה לאשתך, היא הייתה חושבת שאתה אדם בריא? ואני בטוח שמהר תגלה שיש עוד הרבה דברים שלא כתבת פה והם חולים לא פחות.
אבל אני עדיין כנראה לא מרגיש חסר אונים, לכן עוד לא הצלחתי לצבור נקיות אבל אני יודע שלפני הצעד הראשון יש עוד צעד קטן שלא מוזכר ב12 הצעדים. הצעד הזה הוא אחד הקשיים ביותר. אבל מקצת הצעידה שלי הוא כנראה אחד המתגמלים ביותר, ואני מקווה שהחברים הותיקים יותר יאשרו.
צעד 0 - בוא לקבוצות
כשהבנת שיש לך בעיה, תגיע, תחשוף את הבעיה שלך. תראה שיש חברים שאלוקים שומר עליהם נקי כבר תקופות ארוכות. תראה את ההחלמה של חברים. תיצור קשרים עם חברים.
אני מניח שזה קשה. זה לחשוף את עצמך עם כל בעיותיך בפני אנשים אמיתים שמסתכלים עליך... יש גם עיצות איך להקל את הצעד הזה. הדבר הראשון זה להרים טלפון לחבר. השאר כבר יובא. בוא לקבוצות - דברים טובים קורים.
נ.ב פנה אלי בפרטי אם תרצה את המספר שלי.

מזדהה. לא עם האברכיות והמידות השלמות, כי אני לא כזה, אבל בהחלט עם החיפוש האובסיסיבי, גם אם יש מסנן רציני, רק למצוא איזה משהו. אינטרנט רימון רק מעלה לי את סף הגירוי.
יש את עשרים השאלות, אם תרצה לבדוק טכנית את היותך מכור.

קרקעית היא מציאות שאתה מגדיר וחש, אני יודע שאצלי כל פעם סף הקרקעית, או אם תרצה: הקווים האדומים שלי, הלך והעמיק. מסיבה פשוטה, לא רציתי לצאת מזה, נהנתי, אני אומר את זה בלשון עבר אבל בהחלט זה נכון גם לרגע זה, מכל הזבל הזה, מכל השימוש. בשנתייים האחרונות הייתי מודע כבר למחלה ולהכל, אבל עם כל האנגובר שחזר ובא לעיתים נהניתי מהבור השחור שלי (למרבה הפרדוקס קראתי לתיקיה אליה הייתי מוריד חומרים "מחלה", לא פחות). המחלה, לפחות אצלי, משכיחה מאוד מהר את כל הכאב ואת כל חוסר האונים, אם ברגע אחרי אני אומר שאני אתקשר, ושאני אפנה לעזרה, בשתי רגעים אחרי אני כבר מאמין שאני אצא מזה בכוחות עצמי, בשלוש, שאין לי בכלל מאיפה לצאת, וברביעי, שאני לא רוצה בכלל לצאת מזה, זה כמו טיימר שהולך ופוחת, ההתאוששות מהכאב של הנפילה הולכת ופוחתת. (אם כי, בתקופה האחרונה, המודעות נהייתה אצלי יותר בריאה, ואני מתכווננן לאט לאט להחלמה).
מכל מקום, צעד ראשון הוא הצעד שנועד להעלות את כל מה שהטמנתי והסתרתי, בין אם מהכחשה, הדחקה או מפחד, ואם עובדים עליו כמו שצריך מרגישים את חוסר האונים. אומרים שרק משם אפשר באמת להתחיל, מההבנה שאין ברירה ואין דרך אחרת.
לא שאני שם, אבל לשם אני חותר.

אחר הפעולות נמשכים הלבבות.

הרגשת החוסר-אונים שלי הגיעה עם התמדתי לעשות פעולות של חוסר אונים. לא ממש לפני.

הקרקעית היא איפה שאני מחליט שאני כבר לא רוצה ליפול לקרקעית גרועה יותר.
גם לפניי היו עוד אופציות של תאווה לא ממומשות, וראיתי אותם באים לקראתי. זה כבר היה הקרקעית שלי, ההבנה שאני מסוגל לעשות כל דבר חולה ולהידרדר בלי שליטה. אז אמרתי די. עד כאן.

הפחד והעצבות מפני נפילות יותר גדולות יכולים לשמש קרקעית, אם אתה רוצה.

בהצלחה חבר

'חוזר לאבא' היקר.

ההנחה הזאת שלך שזה קשה לצעוד את צעד 0 היא הנחה צודקת וקולעת, אני עדיין לא מוכן נפשית להיפתח ולהיחשף, כי אם כאן בפורום ולא פנים בפנים, ואפילו לו טלפונית, יכול להיות שעם הזמן זה יבוא, אבל בינתיים אני לא מסוגל.

אולי יש צעד 0 אחר?, אולי מספיק גם לשמוע בקבוצות הטלפוניות?, ואת האמת חלק מהצעד הזה אני עושה כאן בפורום בכתיבה, כי כמה שאני קורא וכותב אני מבחין בעמוק הבעיה והאמיתיות שבחוסר האונים.

תודה חבר.