שלום לכם חברים,

במקרה ראיתי אותכם היום באינטרנט וחשבתי לשתף אותכם.
חדש אני פה בפורום אך לא חדש בתחום.

כבוגר SA יצא לי לי לבקר בקבוצות במשך שנים ולהכיר את החברים והתוכנית לפני ולפנים.
ביקרתי פסיכולוגים יועצים וכל מיני מומחים בגרוש .

הקושי הגדול היה לחוות את החוויה שהנה הנה נמצא  הפתרון שאצליח לעלות על דרך, אכן לתקופות מסוימות זה היה נראה כי כך הוא המצב..  היה נעים לפגוש חברים כמוני שהודו בחוסר אונים לאחר שהצליחו לפרק משפחות מסגרות וכל חלקה טובה בחייהם ובנו את עצמם והצליחו לעלות על דרך.
אבל!!! היו לא מעט והם בעצם הרוב הדומם שהפסיקו להגיע ופרשו כמוני מהקבוצות לאחר אינספור נפילות סדרתיות. מבחינה סטטיסטית מה שאני ראיתי  על כל אחד שעלה על דרך היו לפחות ארבעה  שנעלמו ולא חזרו!!!
יתכן וכוח הרצון בעוכרינו לא לכולם היה את היכולת להמשיך ולהתמיד בדרך הזאת. יתכן והתדרדרות המחלה גרמה לכך שהייאוש נעשה בן ברית. יתכן ומדובר גם בקושי פיזיולוגי שהצריך עזרה תרופתית ויתכן עוד דברים...
כל זמן שהייתי בקבוצות הייאוש היה נעים יותר "אוהבים אותך"... רק להיום וכו' אבל התקווה הלכה ונעלמה  עד לניתוק המתבקש.

מאחל לכם שנה טובה ופוריה.

שלום לך זילי

קראתי את דבריך בענין, ואני רוצה להודות לך על התקוה שנטעת בי
תקוה האומרת לי, להתחיל לעבוד ברצינות, ולהמשיך לבוא בקביעות.
כי אחרת יקרה לי גם את מה שקרה לך, ולכל אותם חברים שנשרו בדרך.
הידיעה שאין פתרון אחר, ושמחוץ לחדרים אפשר רק להמשיך לסבול, היא ידיעה חשובה. מאוד.

תודה על התזכורת

ו...תמשיך לבוא, מי יודע...

אוהב

רוצה לחיות, גנבת לי את המילים.
אבל האמת, שבניגוד לנטייה המתבקשת - להגיד, הנה עוד אחד שלא עבד את התוכנית כמו שצריך, אני רוצה לקחת מההקפצה הזו משהו קצת אחר, זה יהיה קצת 'לא הוגן' בשביל 'זילי', אבל נראה לי שזה הדבר הנכון לכתוב.
***
איך אני מרגיש כאומרים לי 'איך לך סיכוי. לי זה לא עבד. ניסיתי, באמת, אבל זה לא עבד לי.
זה בעיקר תלוי עד כמה אני בטוח בחסדו של אלוקים בחיי. אם אני מרגיש שאני לא כל כך יודע לאן העסק הולך, אני נוטה לומר, הנה כמו שחשבתי, זה יהיה עוד ניסיון שלא יצליח. במיוחד אם מדובר באדם שכבר 'עבר' את הניסיון הזה, ואומר - הכל שטויות.
אם אני מרגיש שאלוקים נמצא כאן. שדברים משתנים, אם יש לי תקווה. התגובה שלי תהיה הפוכה - חבל בשבילך, כי בשבילי זה עובד. אני לא יודע למה אלוקים נוטה לי חסד, אם הייתי יודע - זה לא היה חסד אלא 'זכות'. אבל בכל מקרה, אני כאן, והדברים משתנים.

***

ההתמכרות זה מחלה אכזרית.
אכזרית עד אימה.
אנחנו לא שמים לב לזה כל כך כאן ,בשמור עיניך, שהבדידות מהווה מרכז של הבעיה, והאובססיה.
אבל אם היינו עוברים להתמכרויות לאלכוהול, לאנורקסיה, לסמים, העסק מתדרדר במהירות גדולה הרבה יותר - משטרה, כלא, אונס, אלימות, שוד, מוות.
המוות אורב בצילה של ההתמכרות.
מנגנון ההרס העצמי כל כך חזק, השנאה והתיעוב כל כך גדולים, שדרוש נס כדי לצאת משם.
ולא כולם יוצאים.
שמעתי פעם מסר של OA שנפתח במילים האלה: מסר זה הנו לזכר החברה ?? שנפטרה בשבוע שעבר.
אבל לא צריך ללכת רחוק - הפורום הזה ראיה, תסתכלו כשאתם נכנסים כמה 'אורחים' יש לנו ברגע נתון וכמה 'חברים', תחשבו על המספר של מנויי המייל היומי (כשלושת אלפים נכון ללפני חודשיים). היכן הם? מה קורה אתם?
ההתמכרות היא מחלה אכזרית.
היא עלולה לקחת ממני את חיי. היא בטוח לוקחת ממני כל זיק של אהבה אליהם. הרצון לחיות, התקווה, ההנחה שדברים יכולים להשתנות, משהו שיש לכל ילד מגיל שנה שגדל באופן נורמאלי, נעלם ממני.
אני לא מאמין שהעתיד טוב יותר.
לפעמים אני מרגיש שטוב מותי מחיי. לפעמים אני אפילו יכול לחשוב ולתכנן את המוות הזה.
זה רציני.
ההתמכרות היא מחלה קטלנית.
אני נוטה לשכוח את זה, בין החיוכים והבדיחות האירוניות על עצמי בקבוצות, והרעות הזו שכל כך מיוחדת בין החברים, אבל בעצם אני נמצא במחלקה האונקולוגית. אני מפנים את זה? במחלקה האונקולוגית.
יש אחוזי ריפוי, אבל יש גם...
השאלה כרגע אינה האם התוכנית עובדת לכולם, השאלה היא האם אני מבין שאני צריך לעשות הכל, לנסות הכל, כל טיפול, כל רעיון, כל תמיכה אפשרית. שאני צריך להתפלל.
אם לא, אני יכול להיות כמו החבר 'זילי' - לנשום, לנוע בעולם, לתפקד, ולהיות מת  מכל בחינה אחרת.
***
לא כל כך הבנתי עם חברנו 'זילי' מתכנן לקרוא את מה שאני כותב אבל אם כן, אין בכוונתי לשכנע. רק לומר שאצלי - זה עובד.
זה הכל

תודה על התזכורת
נתן במתנה

תודה נתן במתנה
הפעם אתה 'נתת' 'מילים', במתנה

נתן ורוצה לחיות היקרים תודה קיבלתי המון
ולך זילי היקר
ליבי עליך,ועל עוד מהחברים שפרשו
ספר לי חבר יקר, לאן, ולמה פרשת
ולמה זה היה מתבקש.
האם מצאת דרך טובה יותר
דרך שעובדת יותר?
האם חייך מחוץ לחדרים היו מלאי אושר, שכבר לא נזקקת לחדרים.
יהי אלוהים עימך
אוהב בלי להכיר וכואב עם...
מוישלה

זילי יקר, אוי כמה שאתה צודק. נס להגיע לתוכנית ונס לא פחות ואולי אף יותר גדול להישאר בה. הכרתי איש מקסים ומחלים שתמיד אומר במסר לחברים שמגיעים לקבוצה שכדאי להם להחזיק בכיסא בכל הכח כי הסטטיסטיקה מוכיחה שרק אחד לחמש נשאר...

אני נמצא כבר כמה שנים בעסק הזה והכרתי מאות רבות מאוד של אנשים שהיו ונעלמו. זה פשוט עצוב אני מתפלל בשבילך ומאחל לך שמשהו בתוכך יתעורר מחדש ותזכור שאפשר אחרת. שיש מי שקיבל מתנה שיכולה להיות גם שלך.

בכל קבוצה יש רגע של שקט כדי לזכור ולהתפלל בשביל מי שעדיין סובל, זה הזמן שבו אני משתדל להזכר במי שהכרתי ואיננו. הרחמן הוא ירחם עלינו.

בהחלמה.

5-6 תגובות
כולם של
צועדים מדופלמים
רחוקים ממני במאות ימים
ומעולם לא הסכמתי יותר
תודה זילי על החיזוק

תודה חברים,

נתן במתנה, הבנתי דבר עצום מדבריך. גם תוכנית 12 הצעדים היא לא ההחלמה שלי מכוחי. אם יש מישהו שתקוע בצעד 2, הוא לא מגיע לאמונה שכח גדול ממנו יכול להחזיר לו את שפיות דעתו, אולי הוא פספס משהו בצעד ראשון? אולי הוא פספס שבאמת אין לי שום סיכוי. וגם העובדה שיש תוכנית 12 הצעדים היא לא מהסיכויים שלי להצליח. אלא שמי שצועד בתכנית והוא קרוב לאלוקים, הנס הבלתי מוסבר הזה יכול לקרות גם לו. כל יום אני מבין יותר ויותר כמה הצעד הראשון הוא הקרקע היציבה של כל העבודה בתכנית. ברגע שאני מרגיש טוב עם עצמי בתוכנית הזו ואני מבסוט על הצלחתי בצמיחה והתקדמות וכו' באותו רגע יוצא לי כל הרוח מהמפרשים ואני חוזר ל0. תודה לך על חידוד הדברים.

לפני כמה ימים כתבתי על ההחלמה בדימוי של חמצן. כמה קולע! אני חייב חמצן! זה לא אומר שאם אני נושם כעת אני גם אנשום מחר. אני חייב כל נשימה ונשימה רק לעכשיו.
אם מישהו יוכיח לי שבעתיד לא יהיה לי חמצן, האם זה סיבה להפסיק לנשום היום? רק להיום אני נושם. מחר? מקווה גם לזכות לנס.

כשאני רואה את החברים בהחלמה כותבים בפןסט שכזה, אני מרגיש כמה מרוכז הוא החמצן הנקי של ההחלמה. כאן טוב לי להיות כעת.

אוהב, הושיעה

שלום לכולם

אני חדש כאן, ראיתי את הודעתו של זילי ולמרות שאני חושש מדברים דומים היא לא מרפה את ידי.

רק הקדמה לכל המגיבים שלפני, שבחלקם ותיקים אל תצבעו דבר קשה ומורכב בצבעים ורודים, למרות שאין לי שום סטטיסטיקה בידי, אני בטוח שישנם חלק שנגמלו כליל וישנם חלק שלא, כי כך דרך העולם בכל דבר ועניין וגם בתחום הזה, השאלה היא באחוזים לכאן ולשם.

השאלה כמה הצליחו? והתשובה בעיני: כל מי שרוצה מצליח!
ואסביר: ההצלחה היא לא להיגמל לגמרי, אם תסתכלו סביב ולדוגמא בחינוך ילדים כשיש ילד עם אופי קל ההצלחה שלו נמדדת במאה אחוז, כשיש ילד עם אופי קשה, כל פעם בודדת שהוא מצליח להתנהג יפה זו הצלחה עבורו, יתירה מכך אנחנו נשמח מכל הצלחה פעוטה של הילד הבעייתי יותר מהצלחה גדולה של הילד עם האופי הנוח.
כך בעינייננו ובכל בהתנהלות היהודית בעולם, למי שיש אופי נפשי מתאים ההצלחה שלו נמדדת רק כשיגיע למאה אחוז נקיון, ולמי שיש אופי קשה בתחום שבענייננו ההצלחה שלו נמדדת בכל תקופת נקיון שהוא מצליח לשמור בין נפילה לנפילה, בכל פעם בודדת שהוא הצליח (אפילו באופן חד פעמי) לעצור את עצמו מלגלוש/לצ'וטט/להיפגש וכו וכו. א. זו גם הצלחה זו גם התאמצות, (ולמי שחשוב לו אז יש להתאמצות הבודדת ערך רוחני). ב. נכון שיש נפילה באמצע אבל לבנתיים היו ימים או רגעים שנשמרת אז פשוט פרקטית חסכת לעצמך רגעים נוספים של יסורי מצפון ושל תחושת גועל.

ולכן: גם כשבטוח שיהיו נפילות שווה להתאמץ פשוט כי בפועל באחוזים הפחתנו מזמני הגועל האישיים.

בתקווה שהדברים ישפיעו גם עלי.......

אין ברירה !!!!!
חייבים לעבוד ולעבוד קשה !!!!!!

חייבים לעבוד - נכון!
לעבוד קשה - מי אמר?

קשה=לדעת שאני מוכן להשקיע בשביל זה הכל וזה אומר ה-כ-ל !!
ואצלי זה אומר לשבת כעת משועמם על המחשב ולא להכנס לשום אתר שלא קשור לעבודה[+כמה דקות של שוטטות כאן,,]

מסכים במידה מסוימת עם אדם יסודו, וארחיב את היריעה:

בחוויה שלי התחושה של "לעבוד קשה" לפעמים(!) קצת סותרת את רוח התכנית (ולפני שכל מתנגדי הצעדים מתנפלים עליי בהמוניהם וקורעים חתיכות מבשרי, על כך שאני לא מוכן להתייגע ולהתאמץ למען מילוי חובתי בעולמי, אנסה להסביר למה כוונתי).

מאז שאני בתכנית התנועה הנפשית שלי היה יותר של ויתור וכניעה, כלומר, הבנה (והתנהגות תואמת) שאני לא יכול מול התאווה. לא יכול לבד. צריך חברים. צריך אלוקים (אוהב!).

זו גם תנועה של שחרור מאוד גדול. אני כבר לא נתון באותם מאבקים אימתניים עם "הגיבור של השכונה" (גברת תאווה), שתמיד מפרק אותי לגורמים ואין לי שום סיכוי מולו. במקום זה אני קורא לגיבור הרבה יותר גדול, שמאוד אוהב אותי (אלוקים), ש"הגיבור של השכונה" הוא כאין וכאפס לעומתו, והוא כבר מראה לו מה זה! הוא נותן לו כזאת בעיטה שאני כבר בכלל לא רואה איפה הוא (עד הפעם הבאה שבה הוא צץ). [המשפטים האלה ראויים להיכתב בצורה מורחבת באיזה פוסט בפני עצמו. נשמע טוב. תודה אלוקים!].

הפעולות נועדו לעזור לי לצרוב ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי, הגשמיים והרוחניים, את
התובנה/חוויה/הרגשה/תחושה הזו. כשאני עושה פעולות תכנית, אני צריך לחוות חוסר אונים ויתור וכניעה וגם שחרור, לחוות את זה שאלוקים איתי ודואג לי (גם אם לא מיד, גם אם לא תמיד, אבל נראה שזו צריכה להיות החוויה הכללית שלי בתכנית).

בהקשר לכך, פעמים רבות, כשאני עוזב הכל והולך לישון בעשר, כי אני מרגיש בוודאות שזה רצון אלוקים בשבילי, אני מרגיש החלמה גדולה מאוד. הרבה יותר מאשר אם הייתי נשאר עד שתים עשרה בלילה, כדי לעשות פעולות של החלמה שלא עשיתי היום כראוי (וכל שכן אם הייתי נשאר עד שתיים בלילה בפורום...).

אמנם, "רגשות אינם עובדות", אז זה שאני מרגיש כך לא אומר שזה בטוח נכון, אבל "ניכרים דברי אמת". וכבר אמר הרב דסלר, ש"עמל אהוב - מקרב, ועמל שנאוי - מרחק". אם אני מרגיש שיש לי עמל שנאוי בתכנית, אני צריך יותר לברר מה אני עושה כאן. למה באתי לכאן.

פעמים רבות, כאשר אנשים בתחילת הדרך, הם מתפלאים-מתלוננים: "מה הקבוצות זה לכל החיים?" אבל אחרי תקופה קצרה של חיבור הם ממש מרגישים שהקבוצה היא תחנת הדלק והאור לכל השבוע. לאחרונה שמעתי חבר משתף ש"קבוצות זה ממש כיף ואני מקווה שאמשיך כל החיים להגיע", כאשר כמה חודשים קודם הוא היה מוטרד מכך.

הדברים שלי מסוכנים, בעיקר כי הם מדגישים נקודה מסוימת. אז: א. שימו לב לכך, ואל תזלזלו בפעולות. זה לא מה שהתכוונתי. ב. התייעצו עם הספונסר שלכם, האם ובאיזו מידה לאמץ את הכיוון שהצעתי כאן.

נ.ב. הוי אריאל, מה אומר ומה אדבר. הרגשתי שבסגנון הדברים שלי נראה שיש מעין ביקורת כלפיך (ואולי יש. אני חולה עם פתיל קצרצר..). אין לי כוח כעת לערוך את הכל, אבל חשוב לי להדגיש שבעיניי אתה אחד כזה שאצלו עמל התכנית הוא דווקא עמל אהוב ומקרב, אחד שכן חווה כניעה ושחרור. אלא מאי? לכולנו (טוב, לפחות לי) יש זמנים של חולשה וחוסר בהירות. הפוסט הזה נועד לשפוך קצת אור.

אני כבר מוחק את הההודעה שלי בקצב הזה,,
אבל תמשיכו כי אני מת לשמוע !!

קפצתי שוב לבקר...
נראה כי הים הוא אותו ים
כמה עצוב