שלום!
אני חבר חדש בפורום, אני קודם כל מודה לכל מי שלוקח חלק במפעל החשוב הזה- זה ממש הצלת נפשות!
אני אכתוב את הסיפור האישי שלי כאן, אני מאוד אשמח לקבל ממכם עצות והדרכות להמשך!
היום אני בן 21 (לא נשוי) למדתי בישיבה שלוש שנים, ועדיין לא מצליח להיגמל מהתאוה...
הפעם הראשונה שנפלתי הייתה כשהייתי בגיל 12 (!!!) אפי' לא הבנתי מה אני עושה ולא הבנתי בכלל מה קרה, לא ידעתי מה עשיתי ומה זו התופעה הזו בכלל, במהלך הזמן הבנתי מה זה המעשה הזה, ואיך הוא קורה, באותו הזדמנות הבנתי גם שזה איסור חמור, אבל אעפ"כ המשכתי...
במהלך הלימודים בישיבה התיכונית לא כ"כ הפריעה לי העובדה שהייתי נופל, והיו ימים (די נדירים אמנם, אבל עדיין..) שהייתי נפל שלוש פעמים ביום!, וגם אם לא שלוש לפחות פעם ביום.
כל השנים האלו באופן כללי לא כ"כ הקפדתי על תורה ומצוות וגם לא שמרתי נגיעה וכל מה שקשור לשמירה על העולם הרוחני שלי לא היה כ"כ חשוב לי, ככה שאפי' לא ניסיתי להיגמל מהמעשה הזה (אמנם כמובן שאחרי כל פעם שנפלתי היו לי חרטות ויסורי מצפון, אך לא נתתי להם לעזור לי להפסיק).
רק כשהגעתי לכיתה יב' והתחלתי להתעניין בישיבה, התחלתי להתרחק מכל מיני הרגלים שהיו לי, אבל מהנושא של שמירת הברית לא התחלתי לנסות להיגמל.
כשהגעתי לישיבה הלכה והתגברה המודעות לבעיה (גם בישיבה לצערי לא דיברו יותר מידי על הנושא ולא נתנו יותר מידי כלים להתמודדות, אבל בכל זאת המקום והתורה גורמים..) וניסיתי להיגמל מההתמכרות, בהתחלה הייתי נופל אפילו בזמן שהייתי בישיבה (ע"י צפיה בתכנים האסורים באינטרנט שבפלאפון), אך לאחר שביטלתי את האינטרנט התרגלתי לשמור על עצמי במשך שלושה שבועות שהייתי בישיבה, עד שהייתי מגיע לבית בשבתות (אע"פ שהייתי מגיע בימי שישי וחוזר בראשון מוקדם בבוקר- "מצאתי" את הזמן לנפילות..), והבעיה היותר גדולה הייתה בימים של בין הזמנים שאותם הייתי מגדיר כל פעם ככישלון חרוץ..
בשנה השניה שלי בישיבה הייתה לי הצלחה מאוד גדולה בנושא של שמירת הברית, הצלחתי לשמור על עצמי נקי במשך כל זמן חורף (כמאה עשרים יום..), אך כשהגיע בין הזמנים שוב לא הצלחתי להתמודד עם התאווה, בבין הזמנים שלאחר מכן קיויתי שאצליח לצאת מההתמכרות והלכתי לפסיכולוג שהכרתי קצת (חשבתי שלהשתמש בנשק הכי כבד יעזור לגמור על התאוה), הפסיכולוג יותר ניסה להרגיע אותי ולהסביר לי שאני לא צריך להיכנס לעצבות בגלל ההתמודדות, יצאתי אמנם מהמפגש איתו עם הרגשה טובה, אך זה לא עזר לי בהתמודדות.
מאז ועד התקופה האחרונה אני נופל לצערי כל שלושה שבועות ובבין הזמנים יותר מזה.
בזמן הקרוב אתחיל ללמוד לתואר אקדמאי, בכל הקמפוס יש אינטרנט פתוח (בניגוד למה שהיה אצלי בבית במשך כל השנים- אינטרנט רימון ברמה הכי שמורה..), ואני מאוד חושש ממה שיקרה לי שם!
ניסיתי לתאר באופן כללי את מה שעבר עליי עד עכשיו, אבל את האלמנט של הרגשות שהיו לי במהלך כל התקופה לא כ"כ הצלחתי להכניס (באופן כללי לי מאוד קשה עם הבעת רגשות בכתב, ואני מאוד מעריך את אלו שמצליחים לגרום לקורא להזדהות עם הרגש של הכותב, עכ"פ אני ממש לא מצליח לעשות את זה..) אני רק יכול להגיד שלא כ"כ נכנסתי לעצבות במהלך התקופה הזו (רק בזמנים שאחרי הנפילה), מכיון שתמיד זכרתי שזה טיפשי לשקוע במה שהיה, וצריך לקום ולהתמודד עם מה שיהיה (בד"כ מיד אחרי נפילה אני לומד תורה, על מנת להזכיר לעצמי לא להתייאש ושאני עדיין יכול להתקרב לה' ולעשות את רצונו...), ואין לי מושג איך אני מאמין לעצמי כל פעם מחדש (עד עכשיו..) בצורה כ"כ משכנעת שהנפילה הזו הייתה האחרונה..
המניע העיקרי שלי לנסות להפסיק הוא עבודת ה', הדבקות בו והחירות הרוחנית אליה אני שואף שתשחרר אותי מהתאווה ותיתן לכוחות הנפש שלי את ההופעה הנכונה במציאות בלי לחנוק או לתת להם להופיע בצורה לא נכונה...
תודה רבה למי שהקדיש זמן לקרוא את הסיפור שלי (אני מצטער אם הארכתי..)!
ותודה מראש למי שיגיב ויעזור!
