הצגתי עצמי בעבר  כפי מה שהיכרתי א"ע אז.

לפני שנים הלכתי לפסיכולוג שעזר לי להחזיר לזיכרון את כל ההתעללות המינית שחוויתי בילדות. ככל הנראה הוא הבין שהיו עוד דברים שהתחבאו, הודחקו והושכחו אך ההלם של הסיוטים היכה בי ולא הייתי מסוגל להתקדם לעוד זכרונות. ולכן גם הוא הפסיק את הטיפול. לאשתי הוא אמר בהזדמנות כלשהיא להתכונן ל"עוד דברים" שיבואו. באותו זמן גם שאלתי אותו האם אילמלי אותם פדופילים היה יכול לי חיים נורמליים ושקטים? תשובתו היתה שכנראה שלא. לא הבנתי. היום, לאחר שהתחלתי שוב בטיפול עם פסיכולוגית, עוד דברים צפים ועולים. סיוטים נוספים שלא יכולתי לשאת והדחקתי והשכחתי.

באשכול זה אנסה, על קצה המזלג, להעלות כמה זכרונות שכאלו. ויה"ר מלפני אבינו שבשמים שיהא עסק זה לי לרפואה שלימה  מלפניך כי רופא חינם אתה. (כתבתי חלק מסויים באתר באנגלית בזמן שנבצר ממני להופיע פה. לע"ע אני ממש לא יודע מה אעשה עם זה אך לבנתיים אתחיל עם נושאים בוערים)

יום כיפור. הולכים עם אבא לביהכנ"ס. כמובן שלא אוכלים ארוחת בוקר לפני התפילה. וכמובן שגם לא מביאים אוכל לביהכנ"ס. כל האנשים לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ועומדים בתפילה ובתחנונים לבורא כל העולמים שיעביר אשמותהם ויחתמם בספרם של צדיקים גמורים.

אני רעב. אבא מתפלל. יו"כ היום. אולי אני יכול לחכות עוד כמה דקות? זה מאוחר. הראש כבר מתחיל לכאוב. אני מרגיש סחרחורת. אפה הכסא שלי? אני לא מצליח לראות כלום! הנה, אבא מסתכל. הוא את פני החיוורות ולוקח אותי לאכול. ב"ה, יצאנו לאוויר. הסחרחורת נחלשת. רגע? כמה זמן הליכה יש לנו עד הבית? אין לי מושג של זמן! זה היה 10 דקות? אולי רבע שעה? יופי, הגענו הביתה. סוף סוף. אבל רגע. אפה האוכל? אה, צריך עדיין להכין אותו! טוב, עוד רגע אני אוכל! ב"ה. אני מרגיש הרבה יותר טוב אבל צראה מה עשית! גרמת לאבא להפסיד חלקים נכבדים מתפילת יו"כ!

כאמור, את כל הנ"ל לא זכרתי. ולכן גם לא הצלחתי להבין למה (עד לפני מס' שנים) אני לא מסוגל להיות בביהכנ"ס ביו"כ למשך כל התפילה! באמצע התפילה אני מוכרח להוריד את הראש או לחפש מיטה. ולפעמים זה היה באמצע ברכות ק"ש. פעם א' באמצע שו"ע שחרית ופעם בין גאל ישראל לשמו"ע. זמנים שביום רגיל אני עדיין לפני ארוחת בוקר! פעם א' זה היה... מעריב ליל יו"כ! אחרי שתי סעודות משביעות!

היום אין לי ספק בכך. עד כמה שהמח השכיח זה עדיין היה יום טראומתי בשבילי. כשהייתי אצל הפסיכולוג הקודם בלי לזכור ולדעת למה זה קורה לי שוחחתי איתו על מה שרוקה לי ויצאתי מזה. ב"ה מאז לא הייתה לי כל בעיה עם זה. אלא שהשנה, עם חזרה לסיוט ההוא חוששני. 

אוי לא! זה לא יתכן! פשוט לא יתכן! האם זה קרה במציאות?! אמא שלי היקרה לא התכוונה להפחיד אותי עד כדי כך! היא בס"ה רצתה לידע אותי שיש דין ויש דיין!

אני ילד תמים למדי כבן עשר. חוזר הביהה מהחיידר. הולך עם החבר הטוב ביותר שלי. והוא מסביר לי איך להכנס לחנות לחכות שהמוכר יהיה עסוק עם לקוחות או שיסובב את הגב אלי ואז להוריד מהמדף שני חבילות גדולות של ממתקים להוריד לגובה שלא יבחינו בקופה ולהתחמק החוצה. ("ובמידה והוא ישאל שאלות רק להגיד שירשום על החשבון או להשאיר ולהסתלק") לא מבין בדיוק למה הוא לא יכול ולמה הוא זקוק לעזרתי אבל בתור אוהב לעזור (וממתקים) אני מבצע את הפעולה הפשוטה.

אני חוזר עם השלל והחבר זולל. הוא נותן לי קצת ומתחיל להסביר לי שזה לא בריא לאכול הרבה ממתקים. כשהוא מסיים לזלול מישהו מבחין בנו ומזהה אותי. הוא מודיע לנו חגיגית שהוא יספר להורים שלי. החבר, שפתאום מגלה חוסר שקט, משביע אותי שלא אגיד מילה וחצי מילה עליו. ואומר לי לשים יד על מזוזה ולהחזיק את הציציות ולהגיד כל פעם שאני לא יספר לאף א' שהוא היה מעורב בעסק.

אני מגיע הביתה ונקרא לשיחה קשה עם ההורים במהלכה הם מסבירים לי שהידים של הגנבים נשרפים בגהינום. אז מה? אני גנב? גנבתי משהו? ס"ה עזרתי לחבר לקנות משהו בלי כסף! אז ככה כל הגנבים מתחילים? אז אולי יום א' אני גם יפרוץ בתים באמצע הלילה? לא רוצה להיות גנב! אבל רגע, אם זה באמת גנובה אז אולי באמת אני צריך שישרף לי היד?!

כמובן שבמהלך השיחה אני מספר מה בדיוק קרה וממחרת החבר בא ומודיע לי חגיגית שנשבעתי לשקר! כשאני אמרתי שלא אספר החזקתי ציצית ומזוזה ביד וזה שבועה! והוא כבר ידע שא"א לסמוך עלי! אז הנה! אני לא רק גנב עם יד שעומדת להשרף, אני גם נשבעתי לשקר! איזה חלק מגופי ישרפו לי ע"ז?

וכנראה שבאמת א"א לסמוך עלי!

:'(. 

מצטרף לאבטליון...
אין מה להוסיף על הזכרונות החדים שלך...
גמר חתימה טובה.

תודה לכם אבטליון ותורת השם. (את הזכרונות החדים אני עובר עכשיו. עד לפני חודש לא זכרתי כלום. דרך הטיפול הפסיכולוגי השתחרר השסתום וחזר הזיכרון ואני אכן חי וחווה את הדברים מחדש.ואכן לפני כשלושה שבועות בכיתי על כך שלפני 30 שנה לא קיבלתי גלידה. ושאז סיפרתי לעצמי שזה בסדר גמור ואני לא צריך את הגלידה הזאת אלא שמשום מה זה לקח לי מס' שבועות עד שהשתכנעתי בכך ושכחתי מהמקרה. וכמובן שהיום אני מבין שזה לא הגלידה שלא קיבלתי זה הערך העצמי והדימוי העצמי שירד בעיני כיון שאם לא קיבלתי כנראה שאני לא מספיק טוב בשביל לקבל וכנראה שלא אוהבים אותי).

למעשה חשבתי לעצמי (ובטוחני שיש עוד כמה שחושבים כמוני) מה אני בכלל מתבכיין פה? ברי לי שאף א' לא הגיע לכאן בגלל שהיה לו טוב בילדות... אז מה אני "שופך" עלכם את סיוטי? א' מהשנים: או רודף צומי או מלא בריכוז עצמי וברחמים עצמיים.

ובכן, למען האמת והכנות, התשובה היא ששני האפשרויות נכונות. אני גם זה וגם זה. אז למה א"כ אני עושה זאת? בהוראת הפסיכולוגית! קיבלתי ממנה הוראה לשתף בכל במה אפשרית ולשחרר מהלב. ללא התחשבות בסיבות דלעיל. פשוט לשחרר ולהשתחרר.

ואכן בעת כתיבת הודעתי הקודמת בעניין הגזל\שבועת-שווא ושריפת הגהינום  חוויתי שוב את החוויה הקשה. נכנסתי לסערת רגשות. התקשתי בכתיבה. הרבה אותיות התחלפו לי. הרבה שגיאות כתיב. פשוט לא הצלחתי להבין מה שכתבתי. נאלצתי לערוך את ההודעה מחדש ע"מ שלפחות אתם תבינו.

אשמח להזמין אותך לגלידה עם אתה רוצה...
בהצלחה!
אוהב, אח.

לא חשבתי שלשתף זכרונות זה לא טוב. דווקא כל הכבוד לך שאתה מצליח להעלות אותם בגבורה על הכתב...
אבל אם היא הציעה לך אז גם וודאי שתהיה לך מזה תועלת!
שבוע טוב!

אמא יקרה, אני אוהב אותך מאוד. למה את עוזבת אותנו? למה את הולכת לנו? למה את משאירה אותנו יתומים וכואבים? (אוי, אני לא מסוגל לסבול את הכאב הזה)
זה בסדר אמא. את יכולה כבר ללכת. אני לא אבכה. אני כבר ילד גדול. ממש בחור. אחרי הבר-מצווה. אני כבר אסתדר לבד. אני כבר לא זקוק לאמא. לליטוף שלה. לחיבוק שלה. לא צריך שהיא תבדוק אם לא חסר לי דבר לפני שאני יוצא לפנימיה. לא צריך שהיא תקבל את פני בשובי מהישיבה. אני כבר גדול.

אני גם לא צריך שהיא תלווה אותי לחופה. אני כבר יסתדר לבד.

(זאת הדרך בה התמודדתי עם הבלתי ניתן להתמודדות. ואכן לאורך כל ההלוויה ובמשך כל השבעה לא בכיתי. רק ברגעים האחרונים לפני הקבורה ראיתי אחרים בוכים ונשברתי. ואז בכיתי)

אני חושב שאדם שיודע לבכות זאת זכות!
זה הדבר הכי משחרר שאני מכיר..
היום מת לי אדם חשוב, ואני מרגיש שלא בכיתי מספיק בגללו(בכלל לא בכיתי..)
וזה בגלל שאני מרגיש סתום, לב אבן,
מתפלל לשיחרור, אבא תן לי כוח לבכות, לשחרר את הלב, את עצמי מהכבלים אותם כרכתי סביבי..

תודה יא אחי! אכן לבכות זה חשוב! להוציא! לשחרר!

זכורני שבאיזור הבר-מצווה שמעתי שמי שלא משחק כשהוא ילד - משחק כשהוא גדול. היום אני גורס בזה גירסה קצת שונה. מי שלא בוכה כשהוא ילד - בוכה כשהוא גדול!

מתנת...
אאאאווווצ'.

מתנת, אוהבים!
איי, הזכרונות שלך מעוררים בי צמרמורת. לי אישית לא ממש טוב לחזור אחורה במנהרת הזמן. זה יכול לפרק אותי לגורמים. רוב חיי עד היום התנהלו בערך סביב מה שקרה בעבר. זה די פגע בי כי לא נותר לי כל כך זמן לחשוב על ההווה...  העבר חשוב רק כדי שנוכל ל"מנף" אותו לתועלת העתיד. אחת מההבטחות בתכנית היא שלא נרצה לטרוק את הדלת על העבר שלנו. למען האמת לא ממש הבנתי את זה לגמרי. יש הרררררבה מאד דברים שהייתי רוצה לסגור עליהם את הדלת ועדיף את דלת הפלדה ולרתך אותה מבחוץ...

אני יודע בוודאות כי אצטרך לעשות זאת בעתיד (אולי במסגרת צעד 5 שאני תקוע בו...) כי תמיד הזכרונות ההם יושבים לי כיתושו של טיטוס מאחורי המוח. אבל זו בהחלט משימה לא פשוטה ומטלטלת.

שיהיה לך בהצלחה, חבר יקר.

אדם יקר וחביב. צר לי לגרום לך זכרונות כואבים. אך אותי מלמדים כעת לחזור לאותם דברים ולתקן את הטעון תיקון. לא אוכל להתעלם מההיסטוריה הכואבת שלי ולנסות לבנות את חיי על יסודות רעועים. זה מה שעשיתי במשך למעלה משלושה עשורים והגעתי עד הנה...

הבכי צריך להיות בכי משחרר. לא מתוך רחמים עצמיים אלא מתוך הסתכלות נכונה על הדברים בפרוספקטיבה נכונה. ובחינת השפעת הטראומות על מהלך החיים. וכיצד ניתן להשתחרר מהם.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------

(מחשבה) "אבא נראה מוטרד. הוא הוציא עכשיו הדפסה מהכספומט. כנראה שהמספרים לא תואמים לציפיות. אולי לא ישאר לנו כסף?!"
(המשך מחשבה) "זה נראה מטריד מאוד כשאין אפשרות לשלם במכולת. יהיה לנו מחר כסף לקנות אוכל?"
(עוד קצת) "קראתי פעם על אנשים שטרדות הפרנסה גורמות להם למחלות. חלילה וחס. מה יהיה עם אבא? מה יהיה איתי אם קורה משהו לאבא?!"

חתימה תחת השם שלך נותן לי הרבה חיזוק
יישר כח צדיק