הרבה חודשים אני דוחה את הפוסט הזה, כבר הרבה זמן שחברים מפצירים בי לכתוב את הפוסט הזה אבל תמיד זה היה נכנס לי מאוזן אחת ויצא מהאוזן השנייה. לא מזמן, אחרי לא מעט נפילות ,התפרצויות של המחלה הארורה ודמעות, הבנתי את החשיבות של-לספר את הסיפור האישי כצעד הראשון בדרך להחלמה. תסלחו לי על חוסר הפירוט במקומות מסוימים.
אז זה התחיל לפני כ9 שנים(היום אני בן 17), כשהייתי בן 8, משם אני זוכר את ניסיון האוננות הראשון שלי(בערך). טוב, זה לא היה בדיוק אוננות, לסבתא שלי היה מכשיר בשביל עיסוי הגב, המכשיר היה רוטט כאשר היו מפעילים אותו וכך הוא היה מעסה את הגב. אני זוכר שאהבתי להשתמש במכשיר, על הראש, הגב והבטן. יום אחד, לגמרי במקרה, ניסיתי להשתמש במכשיר ולתת לו לרטוט על גבי המכנס, אחרי כמה שניות, הרגשתי תחושת הנאה אדירה שילד בן 8 אף פעם לא הרגיש(כמובן שזה היה בלי הוצאת זרע אלא רק ההרגשה), או לפחות ככה אני זוכר את זה, תחושה ש4 שנים אח"כ כבר תהפוך לרגילה וממכרת. ככה במשך שנתיים שלוש הייתי מחכה ללכת לסבתא שלי רק בשביל להסתגר בחדר ו"לאונן".
אחרי כמה זמן, מצאתי שיטה לאונן גם בלי להוריד את המכנס וגם מצאתי שיטה לעשות את זה עם ספר, מול תמונות של תאווה(אני יודע שזה מוזר, אבל אדם מכור תמיד מוצא דרכים לספק את התאווה שלו). בגיל 11 וחצי, לתחושת ההנאה נוסף גם נוזל הזרע, זאת הייתה חוויה מוזרה ולא הבנתי מאיפה הנוזל ומהו נוזל זה(רק בגיל 13 התברר לי מהו הנוזל).
הייתי מאונן כמעט כל יום, לא ידעתי שזה אסור, זה שימש לי פורקן אחרי הבעיות של אותו יום, אבל תמיד הרגשתי מין ריקנות אחרי שסיימתי לעשות את זה.
בגיל 13, במסגרת שיעור חינוך מיני, המורה הזכירה שנערים דתיים מנסים להימנע מהפעולה הזאת ואני, שראיתי את עצמי כבחור מחובר למסורת, הבנתי שהדבר אסור והחלטתי לנסות להתנזר מזה. ככה הייתי מצליח לשמור 2-4 ימי נקיות כל פעם ואחר כך נפילה ועוד נפילה שכואבת יותר מהקודמת, כל פעם שהרגשתי לחיצה קטנה מצד היצר, ישר רצתי לחדר כדי לאונן.
חיפשתי לעצמי היתרים לאונן, כמו לדוגמא העובדה שאין צו מפורש בתורה נגד זה.
ככה זה המשיך עד שחזרתי בתשובה, הבנתי שאסור לי להמשיך את הפעולה הזאת בשום אופן ואני לא לוקח את הפעולה הזאת איתי לדת, חיפשתי באינטרנט שיעורי תורה בנושא שיחזקו את רוחי ויפחידו אותי מלעשות את הפעולה הזאת שוב. באחת הפעמים נתקלתי בgye. הבנתי שאני לא לבד וזכיתי להכיר עוד אנשים שמתמודדים עם בעיות כמו שלי, קיבלתי תקווה כשראיתי אנשים באתר שהצליחו להתגבר על המחלה. הכרתי כמה אנשים בני גילי 14-16 וביחד הקמנו קבוצה בסקייפ שנועדה לחזק ולעזור לחבריה בשעה של "הרהורים", עם הזמן הקבוצה התרחבה ובני גילאים שונים הצטרפו לקבוצה, קראנו לקבוצה "יש עתיד" כי האמנו שביחד אנחנו ננצח את המחלה שבאותו זמן קראנו לה היצר הרע. הגישה של הקבוצה הייתה שכדי לצאת מהמחלה, עלינו לשמור על עצמנו נקיים כמה שיותר זמן אך לא משנה כמה זמן היינו נקיים, תמיד חיכתה הנפילה בסוף. אני זוכר שהכי הרבה זמן שהצלחתי להחזיק נקי זה 83 יום, אך לבסוף נפלתי. נפלתי כי לא הייתה לי שיטה, במשך כל הזמן הזה המשכתי לצפות בטלויזיה ולגלוש באינטרנט לא כשר ולצפות בתמונות של נשים עירומות כשבאו לי "הרהורים".
לפני שנתיים פגשתי בקבוצה של הסקייפ מישהו, אחד מהאחראים על הספונסרים שהפנה אותי לקבוצה ונתן לי היכרות ראשונה איתה.הוא חשף אותי לקבוצה הטלפונית וגרם לי להשתתף בה מספר פעמים. אבל עם הזמן הפסקתי את ההשתתפות בקבוצה הטלפונית אחרי שיחות אחדות וגם הקבוצה בסקייפ הפסיקה לפעול. הדבר היחיד שמחזיק אותי מול התאווה מאז הוא שיחות עם חברים מהאתר בנושא ובעיקר על תוכנית 12 הצעדים.
למרות העובדה שאני לא יכול להיפטר מהטלויזיה בחדרי (הורי יראו בי כדתי פנאט, ימנעו ממני להתקרב לדת ויתמלאו ביחס רע לחרדים בפרט ולדת בכלל), אני מנסה לנתק את הטלויזיה מהכבלים ולהרחיק כמה שיותר את השלט מחדרי, זה מצליח לי יום-יומיים אך ביום השלישי אני תמיד נכנע למחשבות שלי ונאלץ להפעיל את הטלויזיה והמחשב ולאונן. כל היום המחשבות שלי מלאות במחשבות על נשים, המצב עד כדי כך גרוע בכך שכשאני רואה אישה צנועה ברחוב, אני חושב עליה בלי בגדים. ביום שבת האחרון למדתי משנה כמה שעות טובות אבל כשהשבת נגמרה, פניתי ישר למחשב וחיפשתי תאווה וזה גם מה שקורה אם אני הרבה זמן לומד תורה(לאחר שאני מסיים ופונה לנוח, ישר תוקפות אותי מחשבות).
ילדים בכיתה שלי (בית ספר חילוני) רואים בי כצדיק ואף קוראים לי כך אך אם הם רק ידעו מה קורה אצלי בחדרי חדרים...
המחלה הארורה הזו פשוט הרסה אותי, מאז שהתחלתי לאונן, הפכתי להיות ביישן וסגור בצורה מוגזמת, עד כדי כך שקשה לי לדבר עם חברים בטלפון(קל וחומר פנים אל פנים), קשה לי להביע את רגשותיי ולהביע את עצמי, אין לי ביטחון עצמי ואני כועס לעיתים קרובות(כל הדברים האלו לא היו לפני שהתחלתי לאונן בגיל 11). גם קשה לי לדבר עם נשים כי בזמן השיחה, אני חושב עליה מחשבות מיניות ולפעמים המבט שלי מתמקד בה בצורה חסרת טקט, בלי שאני שם לב(בגלל שאני שקוע במחשבות עליה) ועל כן אני נאלץ גם להסיט את המבט שלי ממנה בזמן שהיא מדברת כדי שלא ליצור מצב מביך...
עד עכשיו לא היה לי קשר רציני עם בנות זרות בזכות הביישנות שלי, אך אני מקווה שהמחלה לא תפגע ביכולות ההיכרות שלי שכל כך משמעותיות בהמשך הדרך...
אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, אני מצטער כל פעם על הנפילות שלי אך מספר דקות אחר כך מוצא את עצמי עושה את הפעולה הזאת שוב, כאילו לא התחרטתי לפני כן. אני רוצה להיפטר מהמחלה הזו אבל חושש שאני אתקע עם המחלה הזאת לתמיד, או שהיא תהרוס אותי יותר, אבל אני יודע שהצעד הראשון להחלמה הוא לספר את הסיפור האישי שלי.
מה לעשות? אני רוצה להתחיל את תוכנית 12 הצעדים אבל לא מצליח לקבל תחושת הכנעה אמיתית.
