שלום, שמי חורש, ואני שומר על עצמי נקי כבר 57 ימים. עוד לא התחלתי עם תכנית 12 הצעדים, אולי מסיבות טכניות, ואולי גם כי אני פשוט עוד לא בשל להתחיל. אני ממוקד בצעד האפס - הוויתור על התאווה.
הצעד הראשון הוא הודאה בחוסר האונים מול התאווה, זהו השלב בו אתה מאבד את השליטה על התהליך, ומתמסר לכוח שמחוץ לך, שמעליך. אבל לפני זה יש צעד אפס - להיות מוכן לוותר. ואת זה אנחנו מוכרחים לבחור בעצמנו. לבחור להפסיק. לבחור להתנקות, ובחירה פירושה וויתור. מה הפירוש לוותר? - למרות שזה מענג מאוד, למרות שזה בועה נעימה לברוח אליה כאשר החיים מקשים עליי, למרות שפיתחתי תלותיות מסוימת בחוויה הזו - אני מוכן לוותר על כל זה. ושוב מה הפירוש לוותר? - נכונות לעשות הכול כדי להפסיק, למרות הכאב שבוויתור. נכונות לעקור את החלק הזה מחיי באופן סופי.
הרבה חברים בתחילת הדרך, שבאים רק מתוך ייאוש ותסכול, שואלים: בסופו של דבר, כמה שזה נורא והורס את החיים, אבל איך אפשר לוותר על החוויה הזו? במיוחד כאשר התאווה תוקפת, ואתה פתאום מרגיש איזה אידיוטי זה לוותר על כאלה תענוגים מטריפים שהיית יכול רק לחלום עליהם, והנה הם פה לידך בהישג יד, ולא תיקח? ושכח רגע מכל הקהילה ההזויה של שמור עיניך, וכו' וכו'. ואתה מרגיש כאילו הנה אתה חוזר לאי שפיות, אתה חוזר לעצמך, לזבל, וכל הסיפור אבוד.
אז כאן אני מבקש לכתוב כמה הגיגים על נושא התאווה באינטרנט, ובשמה הפרטי - פורנוגרפיה. (אתמקד בנושא הצפייה בתכנים פורנוגרפיים, ולא בשאר הוואריאציות של התאווה המינית, כי זה מה שאני חוויתי, וזה המקור העיקרי לכל המכורים). אלו מחשבות שחלק מהן הגיתי תוך כדי שהייתי חולה חשוך מרפא, וכל חיי ייחלתי ליום שבו אוכל לפרסם את הדברים בריש גלי. אבל איפה? שאלתי את עצמי. באיזו במה אוכל לפרסם דברים אודות תופעת הפורנוגרפיה בציבור החרדי? והנה לא יאומן, הבימה נמצאה.
אך למרות זאת, הדברים דלהלן שבעת מחלתי הייתי בטוח שירעישו את העולם כשיתפרסמו, מחווירים לעומת עוצמת התהליך האמתי הנדרש בכדי להחלים - תכנית הצעדים. אני אמנם לא התחלתי בהם, אבל חשוב לציין שאני קורא אינטנסיבית בספר הלבן, נדהם, מתחזק, מחכים. אני מבין עד כמה הבעיה היא מורכבת, עד כמה התהליך שלי הוא רק בחיתוליו, ועד כמה הפתרון של 12 הצעדים חודר עמוק ללב הבעיה. ייתכן שכל מה שאכתוב כאן, ואולי גם עצם הכתיבה, ישקפו יותר את מחלתי מאשר את תהליך ההחלמה ממנה.
אבל אני בכל זאת כותב. אני רוצה להשתתף בפורום, אני רוצה להיות פעיל בתהליך שלי. לעשות משהו. אולי לטעות, אבל משהו. אני לא מבין גדול בכל הסיפור, רק פשוט לא רוצה לחזור לזה, ואני חושב, ומקווה, שאם אכתוב ואשתף את החברים כאן במה שעובר בראשי סביב הנושא - זה יחזק אותי שלא לשוב ולהשתבלל בתוך עצמי, ולא לשוב ולסבול סבל נפשי קשה מנשוא. אם אזכור מה שכתבתי, ושאחרים קראו (ואולי יגיבו) - זה יזכיר לי לשמור על עצמי שפוי, לא להשתטות, לא לרדת שוב מהפסים. למרות הכאב, למרות הקושי, תחת כל התנאים.
אם החברים המחלימים באמת יזהו בדבריי סימפטומים של ראש חולה - אדרבה, יתנו לי על הראש. יתקנו, יכוונו וידריכו. אני רק בתחילת הדרך. אני רק מאזין פה ושם לשיחות, קורא את החיזוקים, מגשש בפורום, מגלה עולם חדש, שפוי, קהילה של שפויים. זו הזדמנות בשבילי לפרוק קצת.
רבים חושבים שהצורך שלנו לצפות בפורנו נובע אך ורק ממשיכה פיזית, גופנית. ואני סבור שאולי יש בזה צד נוסף. ההנחה שלי היא שבכל שקר מעורבת טיפה קטנה וחבויה של אמת המחזיקה אותו, ובלעדיה השקר לא היה מחזיק מעמד. הפורנו מילא בשבילנו בעיקר צורך נפשי. אני מגיעים לשם כשמסגרת החיים שלנו לחצה על נפשנו וראינו אותה כמעמסה כבדה, ממנה הרגשנו צורך לברוח, להשתחרר.
המצב הנפשי הזה של לראות את החיים כמעמסה יוצר בנפש תחושת בדידות, שכן כל האנשים המקיפים אותנו בחיינו, כולל האנשים הקרובים אלינו ביותר והנחשבים לאוהבים הגדולים שלנו - כולם דורשים מאתנו את אותה מעמסה ויוצרים בנפשנו את אותו לחץ ממנו אנו מבקשים לברוח. הצורך המידי שנוצר הוא חברה חדשה שתוציא אותנו מהבדידות, ותגלה הבנה לצורך שלנו בחופש. וזה מה שמספק לנו הפורנו, שם, (ורק שם) אנו רואים אנשים, הרבה אנשים. אנשים שנראים טוב, במצב רוח טוב. והעיקר - אנשים הפועלים מתוך אותו דפוס חשיבה שאיננו מוצאים סביבנו - משוחררים מכל עול, מוסכמה או חוק, אנשים שרוחם חופשיה, שטים במחרבים אינסופיים של דרור. ומעל לכל, הם כה טובי עין ומלאי הבנה כלפינו, שהם נכונים לשתף אותנו בכך.
ואנו צופים בערגה. מקנאים, לא בחוויה הגופנית, אלא בחוויה הפסיכולוגית. מקללים את מר גורלנו על כל המחויבויות המגבילות את חיינו ואת נפשנו העורגת לחרות ולחופש. מחויבות לבת זוגנו, מחויבות למשפחתנו, לילדינו, מחויבות להורינו, מחויבות לקהילה שלנו, לרבנים, לחברים, מחויבות למצוות, מחויבות לאתיקה ולמוסריות, לקודי התנהגות מקובלים. מי צריך את כל המגבלות הללו, שמכבידים, סוגרים, חונקים את הנפש. והפורנו צועק לנו: ראו! ייתכן גם אחרת! ישנו עולם שבו לא משחקים שום כללים, הכול אפשרי. השמים הם הגבול. ואת זה אנו מוצאים בפורנו בעוצמה בלתי ניתנת לתיאור. ורק שם. ובנקודה זו אני מבקש להתמקד.
המשיכה ההדדית בין שני המינים - היא מרכז העצבים של האגו. האגו הגברי מתפרץ במין בגלל הכוח שיש לו לכבוש, והאגו הנשי - בכלל הכוח שיש לו למשוך. כל חיפוש הדרור המדומה בעולם סובב סביב המרדף אחרי הנשים. בחיזור, בנישואין, בבגידות. בשום מקום האגו אינו מתפרץ בצורה כה עוצמתית וכה בוטה כמו בדבר עצמו - במעשה המיני. מה שבכל זאת מגביל את האגו בדרך כלל הוא הדרך שנצטרך לעבור עד שנשיג את הדבר עצמו. לא כן בפורנו - עולם האשליה.
בכל מקום שיש לו קשר למציאות ולא רק לאשליה - החופש בא לידי ביטוי בהקלה מסוימת, אבל לא בפריצת כל הגבולות. בני האדם עדיין מחויבים למשהו, הזמינות של המטרה היא לא מוחלטת. יש תהליך סוציולוגי מסוים שצריך לעבור כדי להשיג קרבה לאשה פוטנציאלית, ואם רוצים לדלג על התהליך - מוכרחים פשוט לשלם כסף, ועל הכסף - אתה עבדת. זה מחיר במובן המילולי. בנוסף, המפגש עם בני אדם אחרים, חשיפת היצרים והמטרות השפלות - הן מחיר נפשי כבד.
עוד זאת: בשביל אדם חרדי, חיפוש החופש בעולם הריאלי ולא הווירטואלי כרוך במחיר אישי בלתי נמנע. אילו נקפוץ לתוך עולם הדרור הריאלי - אנו נכיר מהר מאוד ונחווה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים איזה מחיר כבד צריך לשלם בשביל לחוות "חופש" כזה. נצטרך לוותר על כל הקדוש והיקר לנו, להשיל את צורתנו וללבוש צורה אחרת לחלוטין, גסה, מחוספסת, צינית. נצטרך להתרוקן. מישהו מוכן להתרוקן?
ואפילו בעולם הווירטואלי, אנו לא נחווה את המפגש עם אשליית החופש בצורה אפקטיבית כאשר נצפה בסרט לדוגמא, כיוון שהסרט כולל גם תכנים שלא נזדהה איתם, וזה יזכיר לנו את חוסר השפיות שבכיוון אליו פנינו. בסרט אנו נכיר יותר את הנפשות הפועלות, כיצד האנשים הללו חושבים ומהו סגנון החיים שלהם. אנו נזהה את הרקע שבתוכו קורים הדברים שקורים שם. ונקודה נוספת: בסרט אנו נזהה מוקדם יותר את הזיוף שבחופש המתוק. נזהה מוקדם יותר את הכאב שמאחורי החירות המזויפת. וכך בכל מצרך חילוני אחר שאיזשהו מותג של 'תרבות' עדיין טבוע בו.
כאמור, למרבה האירוניה, בעולם החרדי - הפורנו הוא המסגרת הבלעדית לחוות את המפגש עם האשליה הגדולה שבפריצת הגבולות. המפגש עם יצורים אנושיים הקוראים תיגר על עול החיים. אין לך מקום כל כך נוח, קל ופשוט ליהנות מהחופש, לפגוש כל כך הרבה אנשים לכאורה, במגוון כל כך רחב מהעולם 'ההוא', וביחד עם זה - לא לפגוע כלל בכל מה שאנו יודעים, לומדים ומאמינים. התאווה הזו משותפת לכל בני אנוש, חרדי בן תורה כגוי שפל, בכל בני האדם קיים הדחף אל מעשה המיני באותה המידה והעוצמה. התרבות היהודית מחייבת צניעות, וכשהדבר מתרחש באינטרנט, רק התאווה מתמלאת באופן מאוד ממוקד, גדרי הצניעות - מבחינה תרבותית - לא נפרצו! מדהימה התופעה, שמיד שנצא מאשליית הפורנו אל העולם הריאלי שלנו, כל פריצה של גדרי הצניעות המקובלים עשויים לעורר שאט נפש כחרדים מן השורה. אם כן אין הפורנו מתנגד עם התרבות שלנו, היהודית-חרדית, הפורנו פוגע אך ורק בלב לבה של הנשמה היהודית.
המהפכנות שבאשליית הפורנו היא, שהפורנו מדלג על כל הדרך שהאדם צריך לעבור עד שהוא משיג את החופש והשחרור. הוא מקבל את מרכז העצבים של האגו האישי במנות גדושות ישר לתוך הנשמה. מבלי להרוס בינתיים מאומה מאישיותו הטהורה-תורנית. מבלי לגרום לו לחשוף את קלונו ברבים, מבלי ששום אדם אחר יהיה שותף לעבירה, מבלי להטריחו לפגוש בבנות המין מושאי התאווה שלו, מבלי שיצטרך להכיר את אורח חייהן, ומבלי שישמע את קול דיבורן. הפורנו פותח בנקודה המשחרת לפתחו של כל אדם באשר הוא - במעשה המיני עצמו. ללא שום הקדמות. גם ההקדמות המהוות תנאים מוכרחים ובלתי עבירים בעליל, כאשר מדובר בעולם הריאלי.
וזה האסון הנורא שבפורנו. הוא אינו מוריד אותנו מדרך התורה ומהקדושה בהדרגה, הוא מפוצץ אותנו מבפנים, מליבת האישיות. הוא מפוצץ לנו את ליבת האגו בתוך הנפש, בעוצמה אדירה וחסרת רחמים, ומשאיר אותנו המומים להתחיל לאסוף מחדש את מה שנשאר מאתנו. הנשמה שלנו נשארת טהורה, היא לא מכירה תוכן אחר ממה שהכירה עד היום. היא לא החליפה את אמונתה. כל דברי התורה שלמדנו, כל המוסר וקנייני המידות טובות שרכשנו כל ימינו, חוזרים וחיים בזיכרוננו, והנה כעת מתבוננים אנו בהם בערגה אדירה, אך איזו משמעות יש להם עכשיו?
הפורנו הוא כל-כך טוטאלי ואבסולוטי, שהוא אינו מותיר לנו כל איזון בין ה'אני' שבפורנו ל'אני' שבישיבה, בכולל, בבית המדרש. אין כל מקום לאיזון, אין כל מקום לשפיות כשעומדים בין העולמות ונדרשים לבחירה. הוואקום שבין העולמות, האמתי והאשלייתי, הוא מידי צפוף. הפורנו מבקיע את האטום של האישיות שלנו.
אותו אדם, אותה תודעה, אותה מחשבה - מיטלטלת טלטלה עזה וחסרת רחמים בין שתי עולמות: מחד גיסא - אימפריה שלימה בעל עוצמה המהממת ומשבשת את הרעיונות, ובכל הווייתה מכריזה בציניות אכזרית כי מותר האדם מן הבהמה אין. ומאידך גיסא - היהדות התורנית, תרבות הארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, המרוממת ומקדשת את החיים עד תכלית השגב, המעניקה הנחיות מוחלטות להתרחק מן הנשים מאוד מאוד, ורק ודבק באשתו והיו לבשר אחד. והגרוע מכל - שלא קיים שום גשר שיאחה את הקרעים וישמור על התודעה לבל נאבד את השפיות.
האשליה שבתופעה היא איומה. אילו היינו זוכים לקורטוב של שפיות גם בעת איבוד השפיות, לא היינו מסוגלים להאמין לחופש שפורנו. האם באמת קיימים אנשים חסרי גבולות עד כדי כך? כיצד חיים אנשים אלו? מה מניע אותם? מה טיב החברה שבה הם חיים? מה עם המשפחות שלהם? נחשוב עוד: הרי העולם מתנהל על אינטרסים. כל מפגש בין איש ואשה מלווה באינטרס משותף. אם לטווח הארוך - קשר, אהבה, מחויבות, או לטווח הקצר - בריחה, כסף וכדומה. אצל כל בר דעת מכורחה לעלות השאלה: מה האינטרס של האנשים הללו, והאם ה'חופש האבסולוטי' שאנו מדמיינים עליו, יש לו איזה קשר למה שאנו רואים? הרי ברור שנערכת כאן הצגה, האינטרס של הבמאי הוא לצוד אידיוטים כמונו, ולשחקנים האינטרסים שלהם. שום קשר לקסם שאנו חושבים למצוא בעולם האשלייתי הזה.
ונקודה לסיום: מין מעצם הווייתו קשור עם אינטימיות, ועל כן ציבוריות-מינית או מין-ציבורי הן תרתי דסתרי. זהו הפן הבולט ביותר של אשליית הפורנו. איזה מין מין הוא זה אם הוא נעשה באופן ציבורי, עבור הציבור? הרי מדובר בחיות אדם כפשוטו, המוכנים בקור-רוח וללא בושה להתערטל ולבצע את המעשה המיני לעיני מיליוני בני אדם, הלזה אנשים ייקרא? הלזה מין ייקרא? והלזה חופש ייקרא? האם אנו באמת מבקשים שיהא חלקנו עמהם? אם אנו מתעקשים לקבל את אשליית הפורנו כמציאות - נדמיין כיצד היינו מגיבים לבני אדם שהיו מתנהגים כך בעולם הריאלי, הרי מיד היו מציפים אותנו ללא ספק רגשי דחייה וגואל, ולא היה עולה בדעתנו להעיף לעברם ולו מבט קל.
ולמי שהגיע עד כאן, אני מקווה שהדברים דלעיל הקלו על פשוט לוותר על התאווה הזו, למרות העוצמה שבה, ולמרות הכאב שבוויתור. ויותר מכך, אני מקווה שהדברים הללו ישמרו על השפיות שלי, לבל אגרר שוב לשטות הנוראה הזו.
אך לסיום, הדבר החשוב ביותר: את כל זאת ידעתי גם בעת מחלתי, בעת השימוש בפורנו. כל זה לא עזר לי להמשיך לדשדש בתוך הכאוס והטירוף הזה בלי למצוא שום מוצא. לא היה בדבריי שום בשורה אילו לא היה זה רק צעד האפס, אילו לא היה לפניו דרך סלולה ובטוחה שעובדת, להחלים ולצאת מהמחלה. עם המון עבודה ונחישות, יש בשביל מה לוותר! אפשר להיגמל, אפשר להחלים. היינו כחולמים.
תודה על הקריאה, בהחלמה שלמה לכולם.
