שלום לכולם,
אני חדש בפורום וברצוני להעלות בפניכם את סיפורי האישי.
מאז שאני ילד קטן אני זוכר את עצמי מאונן, אני לא יודע מאיזה גיל אבל אני מתאר לעצמי שהדבר החל עם לידתו של אחי קטן כשהייתי בן 4.
אתם קולטים מגיל קטן לאונן- ההרגשה שלא הייתה לי בחירה החופשית בעניין, לא התמכרתי עם חברים בגיל הטיפש עשרה פשוט האוננות לא הפסיקה, כמו שלשאר הילדים היא מפסיקה.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי מחפש תמונות לא צנועות- כן, גם כשהייתי ילד קטן לכאורה בלי הורמונים.
כשהתחלתי לגדול כך המראות שנחשפתי אליהם גדלו כך שבגיל 16 בערך שבו התחלתי לראות פורנוגרפיה ממש. מאז הסיפור שלי כמו שלכם אחים יקרים שלי אוננות, פורנוגרפיה, שנאת עצמך והבנה שאתה אדם לא אמתי דו פרצופי או בקיצור אדם לא שלם.
מידי פעם אני שואל את עצמי איפה הבחירה החופשית הרי פשוט נולדתי לכך - לא התמכרתי לכך - נולדתי מכור, אשמח לשמוע את דעתכם בעניין.
אל דאגה, למרות מחשבה זו, אני מנסה להילחם במחלה/סטייה הזאת או כמו שנפוליאון אמר "זה מה שיש ועם זה ננצח".
יה רצון שנגיע יחד כולנו להיות אנשים שלמים.

להיות שלם

שלום חבר וברוך הבא,

האמת היא שהשאלה שאתה שואל כאן לא עלתה בראשי בכל השנים של השימוש בתאווה, ורק לאחרי שהגעתי להחלמה והבנתי לראשונה מה המצב האמיתי שלי, אז פתאום התחילה להפריע לי השאלה הזאת. הענין הוא שבכל השנים של הנפילות האין סופיות, לא עמדתי אף פעם מול עצמי בנסיון אמיתי להבין מה לא בסדר, אז למרות שהיה ברור לי שמשהו השתבש קשות אצלי, יכולתי עדיין להשתמש בהכחשה ולא לראות את המצב האמיתי.

כל כך הרבה שנים שאני מנסה נסיון נואש וחסר סיכוי להילחם מול התאווה הזאת שחזקה ממני, ועדיין לא מבין שזה פשוט חסר סיכוי. אני לא מדבר כעת על בחור רגיל שמאונן או צופה בפורנו מפעם לפעם. מי שזאת הבעיה שלו, כנראה יוכל להצליח במלחמה הזאת אם רק יהיו לו את הכלים הנכונים כך. והאמת, אולי אם בתור בחור צעיר היו לי את הכלים אז גם אני לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. מי יודע. יכול להיות שאם רק היה לי מישהו שהייתי יכול להיפתח אליו ולספר לו את מה שעובר עליי זה היה עוזר.

אבל מצד שני, אולי בשנים ההן לא באמת רציתי להפסיק. זה לא שהיה לי כיף ליפול, ולא שהיה לי נחמד ההרגשה של הפיצול אישיות, אבל בלי ספק שאבתי גם הנאה מהשימוש בתאווה. זה לא היה חד צדדי לגמרי - בכיוון של סבל וכאב. הבעיה היתה שכאשר רציתי באמת להפסיק - כבר לא יכולתי. התמכרתי והאובססיה הפכה לבלתי אפשרית. הדרך היחידה שידעתי להיפטר מהאובססיה היתה להשתמש בתאווה, ואז לקבל קצת שקט (בתוספת חשבון לתשלום בדמות הרגשה קשה וכואבת של שנאה עצמית).

כאשר הגעתי להחלמה והבנתי שאני מכור, שאלתי את השאלה שלך. מה עם הבחירה חופשית? בדיוק כפי שאתה מתאר את עצמך כאחד שנולד לתוך זה - כך גם אני. אף אחד לא אמר לי איך לאונן ואף אחד לא לימד אותי להתאוות, זה הגיע מבפנים בזמן שבכלל לא ידעתי שזה אסור.

אני לא יודע אם התשובה שלי מתאימה לכל שיטה וגישה בנושא הרחב של "בחירה חופשית", אבל זאת הדרך בה אני רואה את הדברים: אלוקים נתן לכל אחד בחירה חופשית, אבל יחד עם זה אלוקים גם הוליד אנשים חולים, אנשים בעלי בעיות נפשיות וכן הלאה. איפה הבחירה החופשית שלי כמכור? באותו מקודם שנמצאת הבחירה החופשית של אדם שנולד עם קלפטומניה (הפרעה נפשית הגורמת לאדם לגנוב). לשנינו אין בחירה חופשית מול המעשה עצמו, אבל יש לנו בחירה חופשית ללכת לטיפול. אף אחד לא יאמר שכיון שהאדם חולה בקלפטומניה, זה בסדר שהוא ימשיך לגנוב, אבל מצד שני אי אפשר לומר שיש לו ממש בחירה לא לגנוב. גם אצלי אי אפשר לומר שזה בסדר שאני יפול ויהרוס לי ולאנשים אחרים את החיים, אבל מצד שני אי אפשר לומר שיש לי ממש בחירה לא ליפול.

הבחירה שלי היא ללכת לטיפול במחלה שלי.

לסוד הכניעה,
תודה רבה על תשובתך. היא עושה אצלי הרבה שכל. אני מאחל לעצמי ולכולם שאמשיך לבחור בבחירה החופשית הנכונה של המשך הטיפול ולהישאר כמה שיותר נקי.
מלבד זאת התשובה המפורטת, הרצינית והעניינית, שכתבת לי מראה לי שיש פה אווירת משפחתיות ואכפתיות. וממש עושה חשק להישאר פה.
להיות שלם

שלום לך להיות שלם היקר,

קפצת למים! ממש לא מובן מאליו. מאחל לך את כל הטוב שאני קיבלתי כאן.

הזדהיתי מאוד עם תאווה מגיל אפס. גם אני נולדתי עם זה. ותמיד היתה לי משיכה / אלרגיה טבעית לתאווה. ולא בעקבות איזה מאורע טראומתי כלשהו. פשוט התמגנטתי לתאווה.

אשריך שאתה יודע לא לעמוד בפתח ולחכות לתשובות לכל השאלות.
השאלה עם הבחירה, שאלה נכונה. התשובה של סוד, אמיתית.
אבל כמו שציינת מנפוליאון... עוד לא פגשתי באדם שהחלים בגלל שהוא יודע ומבין.. כן פגשתי חברים שנקיים 3 שנים ועדיין אין להם תשובות להכל.

אנא הישאר עימנו. ודברים כן מתבהרים כל הזמן עם הצעידה עם התהליך..

בהחלמה
אוהב
הושיעה

שלום לך וברוך הבא, כמוך הנני, יסרתי עצמי רבות בנוגע לשכר ועונש, וגם כשהגעתי למסקנה בכנות שלפחות בחלק מהמקרים לא היתה לי כל בחירה, העדפתי (בחרתי?!) להתייחס לעצמי כאל אפיקורס היודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו (מה שהיה נכון לפחות בחלק מהמקרים) זכיתי והביאני המלך חדריו, הלבישני בגדי ישע והפגישני עם מלאכיו, ומיני אז הבחירה שלי כבר אינה בבחינת בכי רע. אתה מוזמן לקרוא עוד - כאן.

שיהא לך בהחלמה. 

להיות שלם היקר.

מזדהה עם מה שאתה מרגיש.
התחושה שלכאורה אין לי אחריות על המצב שנקלעתי אליו בעל כורחי, היא שגרמה לי להתעלם מהבעיה במשך שנים ובכך רק להחריף אותה.

אפשרות אחת שאני יכול להציע, היא שזהו תיקונך בעולם. כפועל יוצא, "הושלכת" למים סוערים, כי הנשמה שלך מסוגלת להתעלות ולקדש את הפינות האפלות והטמאות בעולם הזה.

אפשרות שניה, מתבססת על כך שכל אחד מושפע מההורים ומהאחים, מחבריו, ובכלל מתנאי הסביבה ומהנסיבות החברתיות בהן הוא גדל. יכול להיות שחווינו תנאים שהובילו אותנו לאוננות כבר בגיל צעיר, אך זו לא נוסחה מוחלטת שקובעת שנתמכר לכך בבגרותנו. לאמור, "הבחירה" מצויה בעיניים שלך. אם אדם בוחר לתפוס את עצמו כמסכן ונחשל הוא יגיב בהתאם, ולעניינו ישקע בהתמכרות, שקרוב לוודאי רק תחריף. אם הוא יתפוס את עצמו גיבור כארי הוא יתנער מהעפר ויפעל לשנות את המצב. ייצא למלחמה על עצמו.

לסיכום, אחי, אתה נשמה עליונה. תאמין בכוחות שנתן לך הקב"ה.

לא הבנתי כל כך את מה שאתה אומר. האם השאלה של מכור/לא מכור או יכול/לא יכול, היא רק שאלה של השקפה או שזה שאלה טכנית של מציאות כזאת או אחרת?

אסביר את עצמי: הדרך שבה אני רואה את הדברים היא שאין כאן שום שאלה של השקפה וכל נסיון לעשות את זה כשאלה כזאת הוא חוטא לאמת. נניח שאני מאוד רוצה להאמין שאני יכול לטפס על קיר חלק, האם זה ישנה את המציאות ואת העובדה שאני לא יכול לעשות את זה? כמובן - התשובה היא שלילית. לא משנה מה ההשקפה שלי על הנושא, המציאות היא שאני לא יכול לעשות את זה.

שאלות של השקפה נוגעות למקומות אחרים לחלוטין כמו יצר הרע. נניח שאני לא רוצה לומר לשון הרע אבל יש בפניי פיתוי, אז כאן אני יכול לומר לעצמי שזה רק נסיון ושיש לי את הכחות לכך.

המצב שלי הוא שאני לא יכול להישאר נקי, לא משנה איך אסתכל על זה ולא משנה איך אני בוחר לתפוס את עצמי. אתה כותב שאדם שבוחר לתפוס את עצמו כמסכן ונחשל יגיב בהתאם וישקע בהתמכרות שרק תחריף, אבל אם הוא יתפוס את עצמו כגיבור הוא יתנער ויפעל לשנות את המצב. האם תאמר את זה גם על אדם שאין לו רגל? שזה הכל ענין של בחירה ואם הוא יתפוס את עצמו כחזק אז פתאום תגדל לו רגל חדשה?

אני יכול לספר לעצמי סיפורים עד מחר על כך ש"אני יכול" ושאני לא חלש ורק צריך "להתגבר כארי", אבל המציאות לא תשתנה בגלל שאני לא רואה אותה. במקום זה אני מעדיף לקבל את המציאות הפשוטה ואז לטפל בעצמי. לפני שנתיים וחודשיים הפסקתי לנסות לגדל לעצמי רגל חדשה והפסקתי לנסות לטפס על קירות חלקים. מאז אלוקים שומר אותי נקי.

שלום.
אני מבין שאתה מתייחס לאפשרות השנייה שהעליתי. כאמור, אפשרות בלבד. דעתי האישית.

אני מבין את הקושיה שאתה מעלה, יש בה הרבה מן האמת, אך אני רואה את הדברים קצת אחרת.
וודאי שאדם ללא רגליים לא יתחיל ללכת, אבל אני הכרתי אישית אדם שאיבד יד אחת והיה מניח תפילין (עם השיניים) כל בוקר ותולה תמונות על קיר...

השאלה לדעתי היא כיצד אנו רואים את ההתמכרות. כמום מולד שהוא "גזירה מלמעלה" ויישאר כאן לנצח, או כפגם שנוצר במהלך החיים וניתן לתקן אותו, או לכל הפחות לשפר אותו (כך אני רואה את ההתמכרות).

ערב טוב :-)

אין לי שום בעיה עם הדרך שבה אתה רואה את ההתמכרות, אבל אני רוצה להזכיר לעצמי שעבורי הסתכלות כזאת היא רעל, כיון שאם אני מקבל את הרעיון כאילו יום אחד ההתמכרות תיעלם/תיחלש/תתנדף (מחק את המיותר), אני בעצם קונה את כרטיס הכניסה שלי אל הגהינום.

לא לחינם הוקדש בספר הגדול פרק שלם להסביר לנו את הנקודה הזאת בדיוק, ובמילים של הספר: יש לעקור מהשורש את האשליה שאנו אנשים רגילים או שיום אחד נחזור להיות כאלו.

אגב, אני לא אומר שום דבר מוחלט, אבל מהזמן שאני כאן, לא ראיתי אף מכור שהצליח להפסיק להיות מכור. ביל וו. תיאר את זה יפה כשאמר שזה בלתי אפשרי, בדיוק כפי שלא ניתן להפוך מלפפון חמוץ בחזרה להיות מלפפון רגיל.

הבנתי. אך יש צד שני למטבע. אם אני אקבל את ההסתכלות שאתה ציינת (שהיא נכונה לגבי רבים!), אני יודע שאני יורש גיהינום במקום.
אני כ"כ מאמין שאני יכול לצאת מזה לגמרי. וזה שתמיד יהיה קיים הסיכוי ליפול שוב לא יעיד על כך שאני עדיין מכור.

פתחנו דיון חדש, שלמעשה כבר נמצא כאן:

http://forum.gye.org.il/index.php?topic=1707.0

מומלץ להסתכל.

הדיון הזה נמצא בכל מקום בפורום... הוא כמעט שאלת המליון דולר.

רק שאלה קטנה: למה אם אתה מקבל את ההתמכרות כעובדה אז אתה יורש גיהינום במקום? ממה שאני מכיר, אלו שקיבלו את ההתמכרות כעובדה דוקא ירשו משהו אחר והוא ההיפך מגהינום.