שלום לכולם, תודה מראש על הקריאה.
קודם כל רקע על עצמי.
אני מכור הרבה שנים ומנסה לא בהצלחה יתירה לגמול את עצמי, אחר שהבנתי שאני לא יכול לבד, פניתי בתחילה למייל היומי של שמור עיניך, אחרי שנה(!!!) יצרתי קשר עם רכז כלשהו בטלפון ועכשיו אני אמור להתחבר לתוכנית.
האבל הגדול שאני כל הזמן דוחה את הכניסה והרצון להתחייב לתוכנית, אפילו שאחרי אוננות אני רוצה להרוג את עצמי ממש, אחר זמן אני יורד מזה, חוץ ממה שההתמכרות גורמת לזה, נראה לי גם בגלל שאני בתפקידי אברך לומד מאד ברצינות כל יום ובחצי שעה שעה הראשונה אני לומד רק בשביל להחיות את הנשמה הכבויה שלי אבל אח"כ אני כמו אדם חדש וכאילו חי בשלום עם ההתמכרות.
אם יש לכם עצה בשבילי אני אודה לכם מאד.

שלום לך. לי אמרו - 'אם תחכה עד שתרצה יש סיכוי שאולי לא תרצה'. הנסיון שלי הוא שמתחילים. כי בתכל'ס הרצון הפנימי קיים, אפילו שזה רק הרצון לרצות... נסה לקבל על עצמך משו קטן למען. בהחלמה.

דבר ראשון ברוך הבא,
כבר עשית צעד קטן בזה שכתבת את השאלה הזאת וזה נפלא
אני מצטרף לדברי אסירותודה, ומציע לך לא לחשוב בגדול
לא איך אני משתתף בכל התכנית ומסיים את הצעדים ומשקיע שעות
אלא עכשיו בחמש דק' הפנויות הבאות מה אני יכול לעשות בשביל להתקדם
בהצלחה

ברוכים השבים.

מעיון קטן בפרופיל שלך שמתי לב שאתה ותיק ממני פה, ויותר מעניין שהצטרפות שלך לפורום ב 12 בפברואר 2012, וההודעה עכשיו ב 11 בפברואר 2014 שזה מעניין התזמון.

מהנסיון שלי, גם אני ביקרתי את הפורום שנים רבות לפני ההצטרפות להחלמה, ובטח יש לי פה כל מיני ניקים לא מחוברים שאני אפילו לא זוכר את שמם הטוב, בד"כ שנכנסתי לפה ההכחשה השתלטה עלי וסיפרה לי שזה מקום לחולי נפש, לא מקום שמתאים לי כי אני לא מכור, גם הייתי דואג לפני שאצא לסיבוב נוסף להשאיר איזה מסר חד ונוקב לחברים המסכנים שפה.

עד היום ההכחשה הזאת מנסה את המזל שלה בוקר בוקר, רק שלאט לאט החיים בהחלמה מקבלים כל כך הרבה חיזוק וכוח בשביל שיוכלו לחייך ולצחוק להכחשה הזאת בפנים, לפעמים אני חייב גם עזרה של חברים כי ההכחשה פועלת עלי כל כך בטירוף ומסבירה לי כמה אני משוחרר כבר מכל שמץ של התמכרות.

כשהגעתי לפה הגעתי מרוסק לחלוטין, כמעט לא היה לי כוח לצעוק לעזרה, שנים צעקתי לעזרה, ובטיפשוטי חיכיתי שיגיעו מים עד גועל נפש, ואז נפלתי לפה שוב אבל תשוש ובלי כוחות, אני מכיר את התחושה הזאת של ההתאוששות מהכאב וההכחשה שדי זה שוב לא יקרה ומהיום אני בן אדם חדש, אני מציע לך עצה טובה, נצל כעת את תחושת הכאב בשביל להתחיל ולחיות את החיים כמו שבאמת מגיע לך, חיים טובים ואמיתיים ללא אשמה ובושה וחיים רוחניים אמיתים.

יש לי תסכול מאוד גדול למה, למה לא נשארתי פה לפני שנה או שנתיים או שלוש והתחלתי לחיות כמו בן אדם, למה הייתי צריך להתגלגל כל כך עמוק ולטעום מכל המיץ של הזבל עד שהחלטתי שפה זה המקום, אז סיפרו לי שזה היה רצונו של הקדוש ברוך הוא, כי היה צריך שיגיע הזמן, תקרא כאן - http://forum.gye.org.il/index.php?topic=4735.msg49596#msg49596

הלוואי שהזמן של כולנו יגיע, נתפלל אליו שיגיע

הזמן מרפא כל כאב, בטח שמעת את המשפט הזה איפשהו.
זה נכון גם לגבי הכאב של הנפילה, גם פה אחרי כמה דקות/שעות זה נעלם (גם בלי לימוד) וככל שירבו הפעמים גם הכאב יקטן.
זה כמו הכושים באפריקה שמסוגלים ללכת על האדמה הבוערת של הסוואנה יחפים, בהתחלה זה שורף להם אבל לאט לאט הם מאבדים את הרגישות ומסוגלים לעמוד בנינוחות אפילו על גחלים בוערות! לצופה מהצד זו נראית יכולת מרשימה לעמוד בכאב אבל האמת שהם לא מרגישים שום דבר...אם תשאל בנאדם נורמטיבי מהרחוב האם הוא מוכן לעבור את התהליך של איבוד התחושה ברגליים בכדי לרכוש יכולת מרשימה זו? הרוב יענו שלא ושצריך להיות פסיכי כדי להגיד כן.

אבל זה מה שאנחנו עושים עם התאווה עוד פעם ועוד פעם עד שמאבדים כמעט את תחושת הכאב, וגם אם היא באה היא דוהה מהר מידי.
תאחז בתחושה אל תתן לה להכבות, תן לזעזוע לזעזע אותך, תזכור את זה לא רק חצי שעה אלא כל היום ואולי גם מחר, תרשום מה אתה מרגיש שלא תשכח, תשתמש בעוצמתיות של הכאב ותחושת ה-
בכדי שתתדלק את הרצון שלך להתמיד בדרך לא קלה, עוברת לפעמים ביערות חשוכים, אבל מובילה (כך אמרו לי מנוסים ממני) לדרך העולה בית קל.

שיהיה המון בהצלחה, ובהתמדה