שלום חברים, צדיקים, לוחמים ושותפים לדרך.
אני מתמודד 10 שנים עם הסרטן הרוחני הזה.
גם אצלי הניצנים נראו בגיל צעיר, שלא מתוך מודעות לחומרת העניין (נפשית והלכתית).
מצאתי את עצמי בשיא גיל ההתבגרות, מונע כל היום מהמחשבה על גירויים. שבוי. כלוא. חנוק.
היום אני ניצב פה, כאשר 45% מהחיים שלי אני מתמודד עם זה. משחית זרע קודש ותאי מוח.
ידעתי תקופות קשות, של התמכרות יומיומית, ותקופות מוצלחות, אפילו של ניקיון 5 חודשים רק מכוח הרצון, בלי שימוש באף כלי.
תמיד מה שהפריע לי היה העשייה נגד רצון ה'. אבל הצלחתי להתחמק מזה ולתת למעשיי לגיטימציה.
זה לא היה מספיק בשבילי, לצערי, כדי לקום ולטפל בעניין הזה כמו שצריך.
תמיד נפלתי במלכודת "אני אפסיק כש...". כשהלכתי לישיבה לא הפסקתי, אחרי האירוסין לא הפסקתי, וגם לא אחרי החתונה. כעת אני יודע, שאין לי למה לחכות, כי אם לא עכשיו, אימתי.
מה שנתן לי את הכאפה האמיתית היתה אשתי, היקרה לי מאוד, כששמעתי ממנה עד כמה ההתמכרות הזו, על שלל תופעותיה, מזעזעת אותה ברמות, עד כדי אובדנות. בשביל מה אני צריך את זה? נהייתי דפוק? בוחר להמשיך להיות חולה סרטן מרצוני? מביא את הרעל הזה לבית הטהור והחדש שהקמנו?
די.
לקחתי על עצמי כמה מהכלים ששמור עיניך מציעים. בנוסף, התחלתי לקום מוקדם יותר בבוקר כדי להתרענן ולהתרחק בכלל משורש התאווה (תאוות השינה אצלי היתה גם התמכרות עד לא מזמן).
מרגיש נפלא, לומד לא לפחד ובעיקר לא להתרגש מהיצר הזה (תרתי משמע).
אני אופטימי מאוד, מאמין גדול, וב"ה אני מרגיש ששמור עיניך תפסו אותי בזמן. עדיין ב"ה לא הגעתי למצב של "מכור", גם לפי השאלון בפורום (יצא לי "כן" על 5 שאלות). אך מה שכן, כוחותיי כבר שחוקים. כאן בפורום אשקם אותם, לשם כך באתי.
אתם נפלאים וביחד כולנו נתחזק זה מזה.
מתבייש בעבר שלי, אך נחוש לצמוח ממנו.
אגב, אני בשביל ה-90. מזמין אתכם לקרוא את יומן המסע שלי, שמתעדכן בערך פעמיים ביום, ומקווה שתחזקו ותדחפו אותי במעלה הר הנקיות:
http://forum.gye.org.il/index.php?topic=5228.0
