שלום חברים, אני בטוח שאין במה שאכתוב כאן בכדי לחדש לאיש דבר, החיים שלי הרוסים לגמרי. אני בן 34 אב ל 4 ילדים, אברך, אני אדם עם יכולות שכליות טובות, עם הבנה ויכולת הזדהות עם הבריות, הרבה בחורים ואברכים פונים אליי לקבלת עיצות לגבי החיים הפרטיים שלהם, ואפילו בנושאים של צניעות, לכולם אני יודע לייעץ ואף עיצות טובות שמניבות פירות. אך כמובן לעצמי, אף על פי שאני יודע את האמת בעומקה ובמלא היקפה, אין לי יכולת וכח לעמוד מול התאווה.
אני מקווה שהדברים שלי לא ישמעו מוזר, בסך הכל אני מדבר אל אנשים שומרי תורה ומצוות, לא הייתי מעיז לומר דברים כאלה בפני חילוני אפילו בעילום שם.
כל חיי השתדלתי ועדיין אני משתדל לחיות בהשגחה פרטית, בהנהגה כזו גם העונשים מגיעים מייד, ויש פה גם צד מנחם, כי הרבה מאוד פעמים עצם העונש, המכה מוכיחה על כך שאתה לא לבד יש מישהו איתך גם שכאתה נמצא בתחתית של התחתית.
אבל זה לא עוזר, אני זוכר סיטואציה אחת מלפני שנים, הייתי אז בחור, באותו היום נחשפתי לפריצות קשה שהובילה אותי את המחשב ומשם לפגם הברית (שוב פעם זה היה קיצוני), בלילה יצאתי החוצה, ישבתי על ספסל, ודברתי עם ה', בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, התחרטתי על הכל ובקשתי סליחה ועזרה שלא אפגום יותר בעיניים, שלא אכשל בהוצאת זרע לבטלה, שיקחו ממני את הניסיון של העריות.
תוך כדי דיבור, עם הדמעות על העיניים, הנשימה החנוקה, והחולשה הגדולה שמתלווה לאשמה הגדולה....
עברה שם מישהי שרק השטן יכול לשלוח, ושוב, תוך כדי דיבור, עם הדמעות על העיניים, הנשימה החנוקה, והחולשה הגדולה שמתלווה לאשמה הגדולה - הסתכלתי והסתכלתי וחשקתי והתאוותי ופינטזתי ושוב נשברתי.
יש לי גישה למחשב, כמובן אינטרנט אתרוג ברמה הגבוהה ביותר, אבל גם זה לא עומד בפני התאווה, ומצאתי דרכים לעקוף את ההגנות, עולם שלם של רפש פתוח לפני. ויש ימים שלמים שאני מצליח לעמוד בפרץ, אבל מספיק יום אחד שלא ואז אני נופל שדוד, בינתיים גם מתקיים בי מאמר חז"ל לגבי העניות, איני מצליח בתחום הכלכלי ואני רואה קשר ישיר בין זה לבין הנפילה שלי בתאווה. בתקופות שהצלחתי להחזיק מעמד שבועיים ויותר, לפתע המצב הכלכלי השתפר, המינוס קטן מעט, ואז, אימת הדין שוככת ואני חוזר לסורי,
כאילו שום דבר לא קרה, אני ראיתי את הדבר הזה אצל אנשים שהם מעשנים כרוניים, לאחר התקף ניקוטין הם נשבעים שהם לא נוגעים בזבל הזה יותר, אבל אז, רק סיגרייה אחת, וזהו המסלול סלול אל ההתקף הבא. כך זה גם אצלי, הצלחתי שלא להוציא זרע לבטלה, כמעט מתחילת חודש אלול, ואז בשפיץ, עשרת ימי תשובה, אני לא מתפלל, פוגם בלי סוף, אין לי חשק, לא לומד, הכל מתפורר!!!
גם ברחוב אני סובל לא פחות, ישנם סידורים שאני דוחה לפעמים כי אני יודע שאני לא אעמוד בפיתוי.
צריך להבין, הקב"ה חנן אותי בהדרת פנים, אני גבוה ובולט בקהל, ועם אותה הדרת פנים אני מסתכל על נשים המתלבשות בפריצות כמעט ללא שליטה, נכון פיתחתי עם השנים את שיטת המבט החטוף, כאילו אתה רק עובר עם העינייים בדרכך להביט על משהו אחר, אבל כמה אתה עובר עם העיניים במשך 10 דקות של נסיעה באוטובוס? מה עם חילול השם, "תראה את החרדי הזה, שנראה כמו רב, מסתכל על הבחורה עם המיני, סוטה, צבוע שיוריד את הכיפה" לך תסביר לחילוני שמולך, שאתה מסכים איתו!!! רק שאתה אנוס וחסר אונים.
זה צורם לי, היו תקופות של שיא בהם פגמתי בוקר צהריים וערב, וכמאמר חז"ל גם הילדים היו חולים כתוצאה מההתנהלות שלי, ופלא מיד כשקיבלתי על עצמי להפסיק (כמובן עם הרבה דמעות ואשמה עצמית) הילדים הרגישו יותר טוב, והשתחררו מבית החולים.
אל אישתי אני לא יכול להתקרב, לא יכול לגעת, זה קשור גם לדברים אחרים, אבל גם לעצם העניין הזה. והתיסכול גם בתחום הזה הוא גדול מצידה וגם מצידי.
אלה הם חיי, ממש בקיצור, סבל בלתי פוסק, רגשות אשמה תמידיים, כלפי אישתי וכלפי הילדים, כלפי בורא עולם, הלא יוצלחות שנוצרת כתוצאה מהשיפלות והמעשים, היאוש שאופף אותי "טוב לי מותי מחיי" ואני מייחל כן לעצמי ולעיתים אף מבקש שיקח אותי, שלא אוסיף עוד להרע בעולם הזה שהוא גם ככה עכור.
אני חושב שזו הפעם הראשונה שחיי שאני חושף את הדבר הזה, ואני יודע שאולי יקראו את מה שכתבתי, אני קצת מפחד.
