אז אני חדש פה.. חשבתי מאיפה להתחיל, ונראה לי שעדיף מהתחלה..
לא יודע אם זה נורמלי או לא, אבל הפעמים הראשונות ש"ריגשתי" את עצמי היתה בכיתה א'. מורות, ילדות מהכיתה. זה היה פשוט כיף תמים כזה, אפילו לא יצא שום "לכלוך". כשהתחיל לצאת זה נהיה יותר מסובך. הייתי ילד ממש חכם, לא רק בלימודים, הצלחתי להבין הרבה דברים שחברים בכיתה ממש לא היו בכיוון. לכן גם הייתי ממש "אאוטסיידר", והיתה לי את הבריחה היומית שלי. לא ראיתי בזה שום בעיה, לא דתית- הייתי חילוני, ולא התנהגותית- הרי זה פשוט כיף ואין לי הרבה חברים להעביר את הזמן.. ככה זה המשיך. בתחילת התיכון חזרתי בתשובה. ומאז כל התיכון הייתי מחולק ל2 אישויות- האחת כ"כ שמחה שהתקרבתי לאבא ושיעורים ש"העיפו אותי" וגמרא שהיתה לי כ"כ מתוקה וממש לא אכפת לי שאני מתרחק מהחברים שלי שיושבים ומסתכלים על בנות או הולכים למסיבה ולא אכפת לי להמשיך להיות חברים שלהם בכדורגל ובצחוקים כי ממש לא פחדתי להימשך לדברים לא טובים, ואז בבית לפתוח את המחשב לשמוע שיעור וליפול.. הייתי נלחם בזה בגבורה שהיום אני מעריך בצורה בלתי רגילה. נדרים לא לגעת במחשב, חסימות, תעניות, התבודדויות עם צעקות לאבא.. היה אפילו פעם אחת שהחזקתי חודשיים שלמים.. בסוף התיכון הלכתי לישיבה. מה ששאר האנשים שמציגים את עצמם מספרים על החתונה שלהם- לי זה היה בכניסה לישיבה. בערך באזור שבועות של השמינית היתה לי כמעט נפילה- ואז פשוט נמאס לי, סגרתי את המחשב והחלטתי ללכת לישיבה בסוף שנה למרות התנגדות כל מי שהכרתי. מאז פשוט לא רציתי יותר.. התקופה המאושרת בחיי.. בישיבה היה קשה בהתחלה אבל מדהים. במוצאי שמחת תורה בבין הזמנים הראשון נפלתי משמיים לארץ. מהר מאוד זה הפך לשגרה.. חוזר לשבת ונופל, לפני בין הזמנים מתכנן תכניות ללמוד את כל התורה כולה ונופל פעמים אינספור. ממש הדרדרתי באותה תקופה- סטיות שונות ומשונות, קשרים עם נשים אמיתיות.. הישיבה היתה מחוץ לתחום. עד שיעור ב שקיבלתי פלפון חדש עם אינטרנט. ניסיתי לעבור ישיבה. לא עזר. נלחמתי ונלחמתי ואז בעצם השלמתי עם זה. לא שמתי לב בהתחלה שהשלמתי אבל אחרי כמה זמן זה היה ברור. מדי פעם הייתי נלחם קצת ונופל.. כל השנאה העצמית הפסיקה לבעבע כל הזמן, היא פשוט קנתה לה מנוחה בנפש שלי. באלול הייתי נלחם, בעצם זה היה רק בכאילו כי לא להילחם היה שקר עצמי גדול מדי. חשבתי שחתונה תעזור לי. כשהתחלתי לצאת עם אשתי הפסקתי, אבל חזרתי.. שבוע לפני החתונה ג"כ. אחרי החתונה חשבתי שהנה זה נגמר.. הרי אני כבר מקבל את מה שרציתי בהיתר. זה לא שהייתי נופל 5 פעמים ביום, היה ממוצע של פעם בשבוע בערך אני לא באמת מכור חתונה תציל אותי ואני אצא לדרך חדשה. אתם יכולים לנחש מה קרה.. האמת שלא כל כך הופתעתי.. הפעם הראשונה שהיתה לי תקוה אמיתית היתה כשנפגשתי בטעות עם האתר הזה לפני חודש ונרשמתי לאימייל היומי.. הבנתי שאני חולה והבנתי שצריך להיכנע כדי להינצל. אחרי כמה זמן התחלתי לזלזל ונעשיתי אדיש ופתאם נפלתי.. היתה נפילה קשה אבל ברור לי שהתרופה שלי כאן..
רציתי להגיד שעוד מעט עומדת להיוולד לי ילד ראשון והגעתי למסקנה שהגיע הזמן להתחיל להחלים, אבל נראה לי שזה ממש לא נכון.. לא משנה מה קורה ומה מתחיל או מסתיים- זה כנראה העבודה העיקרית בחיים שלי והזמן היחיד שבו צריך להתחיל בכל רגע נתון זה עכשיו..  אז רציתי להגיד שאני רוצה להפסיק כי נמאס לי לבגוד באשתי שאני כל כך כל כך אוהב. אבל נראה לי שזה גם לא הגישה- תמיד אני אמצא תירוצים שאולי בכלל עדיף להמשיך ככה והיא לעולם לא תדע- בינתיים אני בעל די טוב חוץ מזה. הסיבה היחידה היא שנמאס לי להיות בתרדמת, להיות עם מסכות כל היום, לא לחיות.
האמת שאני מרגיש הכי חי שהרגשתי מזה הרבה מאוד זמן.. אני פשוט מכור גמור לאימייל היומי- זריקת החיים היומית שלי.
אמרתי לעצמי תמיד שאני אפנה לעזרה רצינית רק כשאני אפול עם נשים אמיתיות. אבל הבנתי שאני מספיק חולה ואני לא רוצה להגיע לפח זבל יותר מסריח אני רוצה לעצור את זה כאן. אני רוצה לחיות. ואני צריך הדרכה, אחרת עוד שבוע או חודש אני כבר לא יהיה במקום הזה..

שלום אח יקר,

ריגשת אותי מאוד. הצגת בצורה כל כך חדה וברורה את הייאוש הזה של המלחמה שלא מתקדמת, את התקוות שמתנפצות אחת אחרי השניה, ואת תחושת האשם מול האשה.
הצעדים הראשונים אחרי שהגעת לאתר הם - להציג את עצמך (בוצע 8)), להסתובב קצת ולקרוא דברים שאנשים כתבו, להתרשם מהשפה ומהמושגים. לדבר עם אנשים, לשאול שאלות, ליצור קשר. טלפוני עדיף כמובן, אם כי יש אנשים שלוקח להם זמן להיפתח. זה מובן ומצוי.

המון הצלחה בדרך. ניסים קורים כאן.
אם אתה חושב שהמייל זה זריקת חיים יומית - זה כמו אור גפרור לעומת השמש הגדולה של ההחלמה שיש בתוכנית כולה...

שלום לך, חבר יקר.
הרבה מאוד פירוט בשביל מייל ראשון.
התרגשתי מהכנות. הזדהיתי עם המצוקה סביב הישיבה. הפער. החיים הכפולים. התחושה שאין לי מוצא, שאני שני אנשים.
מקווה שתמצא כאן את הבית שאני מוצא כאן.
אשמח להיות לך לעזר במידת האפשר

נתן במתנה

שלום רב,
עברתי אתמול על תוכן הפורום והתרשמתי מאד.
לכן נרשמתי גם אני בתקווה שיהיה לי לעזר רב.
מקווה שמחר אמצא את הפנאי לספר גם את סיפורי שלי.
הסיפור שלך ממש נוגע ללב, אתה אדם פשוט חזק ואני מעריך אותך מאד, כאחד שרואה עצמו מתאים לפורום הזה אני מכיר את ההחלטות התקיפות והנפילות הכואבות שבאות אח"כ.
אני כרגע בסוג של הבנה שכל החיים יש התמודדויות אם כי לא באותה עוצמה, ז"א בכל הצלחה אנו מתרחקים יותר מעוצמת המשיכה. הדבר מעודד אותי להחזיק מעמד עוד "פעם אחת" כי בפעם הבאה יהיה יותר קל,
ברור שיש לי תקווה ושאיפה חזקה למצוא את עצמי יום אחד שם לב שכבר המוווון זמן לא נפלתי. אך בכל זאת יש משהו מחזק בידיעה שהיצר הרע אורב תמיד, מכיון שהידיעה הזו הופכת את המלחמה היומיומית לעבודת חיי, ומונעת את התחושה הכל כך קשה במקרה של נפילה חלילה, ברגע שאתה מבין שזאת התמודדות שיש לכל אדם (כמובן שככל שמחזיקים מעמד המינון פוחת והמשיכה דועכת, אך לא נמחק לגמרי) וזאת מטרת החיים שלנו - להילחם, אתה מבין פתאום שנפילה אין פירושה להתחיל מהתחלה אלא כמו במלחמה אנחנו מתקדמים ומתקדמים כל יום שעבר ו"שרדנו" הוא רווח נקי שישמר לנו. הדבר מחזק ונותן כח לעוד יום ועוד יום...

גם אני הרגשתי כמוך כשהגעתי לפה. זה מאוד עזר לי.
זה גרם לי לרצות לאמץ כל כלי כאן שיכול לעזור לי.
תוך שבוע הייתי בקבוצה חיה של "שמור עיניך",
ומאז, בחסד אלוקים הגדול והאוהב, אני נקי 342 יום.
אם אתה מעוניין, אתה מוזמן בשמחה להצטרף!

אממ קראתי די הרבה דברים בפורום, מאמרים וכו'.. אני קצת הולך לאיבוד אני צריך הדרכה בתכנית.. מישהו יכול לכוונן אותי יותר?

כן, הפורום מאוד מבלבל,
זה שפה חדשה, מושגים חדשים,
תהיה איתנו, ולאט ולאט תתחיל להתחבר לדברים,
ותמצא עולם חדש,
להתחלה תנסה ליצור קשר עם חברים דרך המייל או אפי' טלפונים, ובהמשך קבוצות (מפחיד?)
אבל הנס יקרה בעז"ה