שלום חברים יקרים,
עברו להם 3 שנים מהיום בו הגעתי הנה. נדמה לי שהגיע הזמן להעלות כאן את סיפור קורותי, בתקווה שאולי יהיה לתועלת למאן דהו.
נולדתי למשפחה נורמטיבית וגדלתי בסביבה די רגילה. ילד רגיש מאד בתוכי אך כלפי חוץ לא ממש ניכר עלי משהו מיוחד. הייתי ילד די מוכשר אפשר לומר מוצלח למרות שלא עשיתי בזה שימוש בדרך כלל. נחונתי באינטואיציות גבוהות אשר שימשו אותי תמיד כדי לסדר את העניינים. איזה עניינים הייתי צריך כבר לסדר?! ובכן, היות והייתי ילד "מרצה" של אבא ואמא השתדלתי שתמיד יהיו מרוצים ממני. הסתרתי בכל כוחי את בעיותי מהם, כדי שהם לא ייעצבו, יכעסו, יקחו ללב וכו' פה ושם הסתבכתי עם המורה ועם המנהל אך הצלחתי איכשהו תמיד להסתדר. הייתי ילד רגיל, לא מישהו שתופס מקום יותר מדי.
שנות הילדות חלפו עד מהרה ואת מקומם החליפו ימי הבחרות. נכנסתי ללמוד בישיבה בעיר רחוקה משאיר מאחור את פינוקי הילדות המענגים ואת הבית החם. המעבר היה בשבילי קשה מנשא אך כילד "מרצה" כאמור, לא שיתפתי אף אחד בכך. היחידה שעזרה לי לפרוק את אשר על ליבי באותם לילות עגומים הייתה הכרית שספגה את דמעותי.
הלחץ בלימודים יחד עם הקושי שבריחוק מהבית החריפו את מצוקתי, ואז יום אחד גיליתי את התאווה. היא הופיעה משום מקום מקסימה ומהממת, ושאבה אל תוכה את הררי הכאב ומצוקתי הרגשית. היא הייתה הדבר המתאים ביותר בעת ההיא אך גם המכאיב ביותר. לא ידעתי אז איך להתמודד עם זה הייתי מפוחד, הבנתי די מהר שמה שאני עושה הוא דבר נורא. זה רק הוסיף משקל על העומס הרגשי שהייתי בו. היא החלה ללוותי באותם ימים. בין סדר למשנהו, בין תפילה לרעותה ובין יום לחברו וטרדה את מנוחתי. בתחילה הייתי טרוד מכדי להתייחס לעניין, פטרתי את הדברים בהכחשה כלשהי, צר היה לי לחשוב כי בחור עם שאיפות רוחניות שכמוני עושה דברים שכאלו. גם כשהדבר חזר על עצמו פעם אחר פעם העדפתי לא לחשוב על זה, נוח היה לי כך יותר. קיוויתי שאוכל להתגבר.
בישיבה השקעתי המון כוחות כדי להיות הטוב ביותר, זה דרש מאמץ על כדי להתמודד גם עם אתגרי הלימוד וגם להתמודד עם הקושי הרגשי הנורא של ההתמודדות עם התאווה שאותותיה ליוו אותי לכל מקום כצל.
למרבה הצער אותה צללית עגומה הלכה וגדלה כשהיא מחשיכה חלקים נוספים באישיותי. בזמנים אפשריים, בהפסקות, בשעות הקטנות של הלילה אחרי יום לימודים עמוס הייתי מגניב את מבטי לארון הספרים שולף ספר ומחטט בקרביו בהיחבא. מגניב מבטים לכל עבר לבדוק אם מישהו מתקרב. ידעתי את מה שנפשי מחפשת. אבל כשעמדו המילים מול עיני רעדתי כולי. ליבי קפא בפחד נורא בלי יכולת להירגע. האותיות הנוראות הכתובות שחור על גבי לבן הלמו בי כפטישים. "אמר רבי אלעזר מאי דכתיב (ישעיה א.טו) ידיכם דמים מלאו. אלו המנאפים" "שוחטי הילדים בנחלים".
משפטים אלו ודומיהן היו יותר מדי עבורי, נער צעיר בן 13 שנים מכדי להכילם. על מיטתי התייסרתי, רואה בעיני רוחי את אותם ילדים אומללים אשר בזה הרגע ממש שחטתי באכזריות חסרת רחמים. הייתי רגיש מכדי להכיל את העומס הרב. קשה היה לי להתמודד עם מסה כבדה כל כך של אשמה, אבל ברירה אחרת גם לא הייתה לי. הבושה והאשמה היו כבדים מנשא, אל מי יכול הייתי לשאת את פני בעודי עושה מעשים נוראיים שכאלה? המשכתי לשאת הכל בדומיה. מסתיר מכולם את סערות נפשי, הורי לא ידעו מאומה מכל המתרחש, בטוחים ושמחים היו על בנם מחמדם העושה חייל בלימודיו ומנחיל להם נחת מלא החפניים.
האשמה הנוראה פרי מעשי גרמה לי לחפש כל דרך אפשרית לכפר עליהם. ימי השובבי"ם הפכו למצוקה נוראית. לימי הלימוד העמוסים נוספו גם צומות... בעיניים נוגות וחולשה נוראה מביט הייתי במחוגי השעון באמצעו של סדר אחר הצהריים בישיבה, ממתין לעת צאת הכוכבים כדי להתגנב לחדרי ולאכול את פרוסות הלחם שהכנתי לסיום הצום. לצום בימי השובבי"ם? אסור היה שיידעו על כך! מישהו עוד יכול להבין שאני הבחור המצטיין כל כך צריך חלילה כפרה על אותן העבירות הנוראות של הוצאת זרע לבטלה... או אז תבא אל קיצה כל מסכת המאמצים הכבירה להאדיר את מעמדי שכה השקעתי בה. אז גם ייגרם חלילה צער להוריו שכה רוצים לראותו עולה במעלות התורה והיראה.
המשכתי הלאה. מגייס את המיטב שבתוכי על מנת להצליח. כאב הפיצול הלך וגדל, קשה היה לי ללמוד ולהתפלל. כשרק עצמתי את עיני בתפילה לאלוקים היה מופיע לו פתאום הפסוק "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי"... בטוח הייתי כי אותיותיו חקוקים באות קין על מצחי. הרגשתי כיצד אלוקים מואס בכל מעשי הטובים, בלימוד, בתפילות, בכל מה שאני משתדל לעשות. והכאב הלך והחמיר. מי כמוני רצה כל כך להפסיק עם אותם המעשים אך התאווה הייתה חזקה ממני. בכל פעם שהייתה מכריעה אותי שוב הרגשתי את הייאוש ממלא את כולי. לא הצלחתי להבין מדוע אינני מצליח להפסיק את כל זה. כל פעם הייתי מופתע מחדש איך למרות שהחלטתי להפסיק אני שוב אחרי.... אני זוכר את עצמי הולך כל פעם אחרי למקווה, טובל את גופי ונשמתי עמוק במעמקי מימיו מייחל ומיילל לאלוקים שהנה אני יוצא טהור ונקי. מבטיח בכל ליבי שזהו זה, זו הפעם האחרונה שאני עושה מעשים כאלו.
הכמיהה שלי לאלוקים הפכה למשהו נורא. הקשר שלי איתו והתפיסה שלי אותו הפכו ל"תלויי תאווה". כשלא אוננתי כמה ימים הרגשתי קרוב אליו יותר, הייתה אפשרות להוריד קצת את מסך האשמה שהרגשתי חוצץ בינינו. רק נפלתי שוב, והופ... הרגשתי מרוחק ומתועב בעיניו. כך הפכה מסכת האשמה והריצוי מול אלוקים לרכבת הרים נוראה. ברגעי חיבור וקרבה אליו הייתי מתפרק לחלוטין. זוכר את עצמי מתמוגג בבכי תמרורים, מבקש בכאב אין סופי ממנו שיעזור לי להפסיק את כל זה. כל שיר שהיה בו חיבור אליו שבר אותי מבחינה רגשית לרסיסים. הייתה לי אז עוד תקווה שיום אחד ואוכל לצאת ממחול השדים הנורא הזה. הכאב והתסכול שבאו בנפילות שאחרי פגעו בי שוב פגיעה אנושה והחלישו את התקווה שהייתה לי להיות אחרת.
כל שינוי ומעבר בחיי הפכו לעוד תקווה. לא הבנתי נכון את הסיבה שאינני מצליח להתגבר ותמיד היו עולים לי רעיונות לשינוי שאולי בזכותם אצליח סוף סוף להיפטר מצרה זו. הדבר הנורא מכל הייתה האשמה. לא יכולתי להגיע לשום הישג משמעותי כיון שבכל פעם הייתי מלקה את עצמי בייאוש ששבר את רוחי. היות ובאופיי אני איש של קיצוניות היה קשה לי לעכל את העובדה שאני עושה מעשים חמורים שכאלו ויחד עם זה גם לומד, מתפלל ועוסק בעבודת ה'. כיוון שלהפסיק עם התאווה לא יכולתי, גם היה לי קשה להיות עקבי בלימודים. גייסתי את כל כוחותי להישאר לפחות כלפי חוץ דמות חיובית, כנראה בהצלחה כלשהי.
בגיל צעיר יחסית לכל חברי התחלתי לחשוב על נישואין כפתרון לבעיה ואכן התחתנתי בגיל די צעיר עם אישה מיוחדת במינה. אני זוכר את עצמי יושב לפני החופה ובוכה תמרורים על היסטוריית התאווה שלי מבקש מאלוקים למחול לי על כל מה שהיה כדי להיכנס לחופה נקי מכל רבב כחתן ביום חופתו. היה לי די ברור שמהיום והלאה כבר אין לי כל צורך במימוש תאווה בצורה אסורה, אני הרי מתחתן....
עוד לא עבר חודש מאז נישואי ואני שוב בתוך התאווה. אם עד נישואי היו הפנטזיות בראש שלי ועם עצמי, כעת הם הלכו צעד קדימה. אשתי התמימה לא הבינה מה הסיפור של הבעל הטרי והמיוחד שלה... אצלי זה היה כמעט חסר שליטה. גם כשהפנטזיות לא היו כל כך בחוץ אבל אצלי בראש זה היה ועוד איך. לא כל כך הבנתי אז כמה הרחקתי לכת עם סיבוך התאווה למרות שמעולם לא הגעתי למגע אנושי חי מחוץ לנישואין. התאווה השתוללה בתוכי במחול מטורף. למזלי הרב (או שלא...) אשתי לא הבינה שההתנהגות שלי פשוט לא נורמלית.
מאז הכרתי את התאווה כמעט לא חוויתי תחושת שמחה אמיתית. תמיד היו התאווה ורגשות האשמה בני לוויתי הקבועים. כשהייתי מגיע לאירועים שמחים או אפילו סתם כך לא הצלחתי להתחבר לשום דבר, הניתוק היה בתוך תוכה של אישיותי. השנאה העצמית והטינות שהיו לי עלי ועל מעשי פגעו פגיעה אנושה בכל סיכוי לצמיחה רוחנית. לא הייתה לי אפשרות להפסיק את מה שעשיתי ולמעשים אלו הייתה השפעה הרסנית על כל ניסיון התקדמות. כל ניסיון חדש לעליה ברוחניות, לימוד, תפילה והתחזקות. נתקל מיד במחשבות של ייאוש. “אתה? נו, באמת?...
עד לנישואי לא פגשתי מעולם את עולם הפורנו. החשיפה לאינטרנט פתחה שלב חדש בתהום התאווה אליה הגעתי. אם עד אז הפנטזיות היו מינוריות, מאז שנחשפתי אליו נכנסתי למחול שדים נורא. פעם אחר פעם הייתי מבוהל יותר מהתהומות אליהם הגעתי. לא יכולתי לסבול את הפער ההולך וגובר בין מי שהייתי כלפי חוץ ומי שרציתי להיות, לבין המעשים שעשיתי. הסתירה הנוראה בתוכי הרקיעה שחקים והפכה לבלתי אפשרית. בכל פעם שהייתי בטוח כי גיליתי את הכל הופתעתי מחדש למצא את עצמי נמוך עוד יותר. כשהייתה לי אפשרות הייתי שוקע שעות במדמנת התאווה ומתעורר ממנה כהלום קרב. ההרגשה אחר כך הייתה נוראה. לא יכולתי לסבול כמעט שום דבר. פיצול האישיות שלי הלך והחמיר על לכדי מעל סף הכאב.
הגעתי לקרקעית הרגשית שלי.
ואז,
יום אחד בעודי נכנס עוד פעם לעמקי אינטרנט אני רואה קישור לפוסט העוסק בפגעי האינטרנט. כמו באינסטינקט הלכתי להעיף את זה לתהום הנשייה,עוד משהו שישבור את הלב וייסר אותי על מה שאני עושה. מה כבר אפשר לחדש לי בנושא? הרי את בעיותיו של האינטרנט לא ממש צריך לספר לי, יש לי דוקטורט על זה, כל זה מעולם לא עזר לי מאומה באותו רגע בו הייתי מתיישב מול המסך מניח ידי על העכבר ושועט בהתרגשות אל עבר התהום. שנים של התרסקויות חוזרות ונשנות הפכו את כל הנושא לייאוש אחד גדול, כבר לא האמנתי שיהיה מישהו או משהו שיצליח לשנות את המשוואה המתסכלת הזו.
אבל אלוקים רצה כנראה אחרת. אני קורא את מה שהסתבר לי אחר כך כמדריך של "שמור עיניך". על אף שחשבתי שאני יודע כבר הכל, מסתבר שהיה עוד משהו אחד לחדש לי. המילים ריצדו מול עיני באור מוזר ושונה מכל מה שהכרתי עד היום. עשרות שנים של התמודדות עם התאווה קיבלו תפנית באחת. פתאום חדרה את מוחי ההכרה שכל ההתייחסות שלי עד היום לנושא החטיאה את המטרה. הזדהיתי כל כך עם התובנות שאותן קראתי. האם לא רציתי להפסיק מאז ומעולם? האם היה משהו שגרם לי כאב וסבל כה רבים כמו השימוש בתאווה? מה אם כן הסיבה שאינני מפסיק עם זה?! הבנתי שעשרות שנים אני שבוי במעשים הגדולים מכדי יכולת התמודדות רגילה. שיש צורך בשינוי גישה כדי לטפל בכל הסיפור הזה.
עולם חדש של תובנות ומושגים נפתח לי באותו יום. הפעולה הראשונה שעשיתי הייתה להירשם לפורום הקדוש דנן. אותו יום ז' אדר תשע"ב היה יומי הראשון כאן. בצעדים מהוססים אך מלאי התרגשות יצרתי בזהירות ובאנונימיות קשר עם מתי מעט החברים הבודדים והמיוחדים מאד שזימן לי אלוקים בימים ההם. יחד עם ההתרגשות הגדולה היה גם את הפחד הנורא מכל היחשפות לאי מי שהו. למרות הקושי הנורא מול התאווה הצלחתי בחסדי ה' להסתדר במעמד לא רע. רק זה מה שהיה חסר לי, לחשוף את עצמי כמי שקשור חלילה לתחום ובעיות שכאלו.
למרות ההבנה החזקה כל כך שזהו המקום והפתרון עבורי משהו בתוכי התקומם פעם אחר פעם וקרא לי לחזור אחורה. עדיין היה לי קשה לקבל את העובדה שממנה ברחתי כל חיי. מסתבר שחלק משמעותי בכל הקושי שלי כל החיים הייתה ההודאה בכך שיש לי בעיה. לחמתי בחירוף נפש מול התאווה ומול ההתמודדות עם הדימוי העצמי שהיה כרוך בה. הייתי בטוח שהעובדה שיש לי בעיות בתחום סותרות את כל שאיפות חיי. לא כך דמיינתי את עצמי. בתוכי ידעתי גם ידעתי עם מה אני מתמודד אבל מנגנון ההכחשה שלי זעק נואשות שלמעשה יש לי קושי בתחום אבל אני לא ממש שם.
בתקופה הראשונה יחד עם החיבור לתחילת צעדי בתכנית הופתעתי לגלות שמה שהיה כל כך ברור ומובן מאליו יכול להיות גם אחרת. באופן פלא הצלחתי לחוות 6 חודשי נקיות מופלאים. פרק זמן שלא חוויתי מעודי. עד אז לא הצלחתי מעולם להישאר נקי יותר ממקסימום שבועיים. הנקיות לבדה לא הייתה הסיפור, היא לוותה בתחילתה של דרך מופלאה ומיוחדת של עבודה עצמית ושחרור עצום. הרגשתי איך מחסום של שנים נפרץ ודרכו זורמים נהרות של כאב. הייתי מדבר עם חברים שעות רבות וחולק יחד את אותם חוויות ממש. היה מדהים לגלות איך אנשים שאין ביניהם כל היכרות מוקדמת ושייכות חיצונית זהה משתפים באותם תחושות ורגשות מדויקים להפליא. זה חיזק אצלי את התובנה הכל כך חזקה שאכן מדובר בבעיה ולא במשהו הנובע מרוע.
פגשתי אנשים מופלאים בכל קנה מידה שהתייסרו בייסורי נפש נוראיים בגלל התאווה. אנשים שכל חפצם ומאודם הוא להיות אחרת. שהתאווה לא מלאה אצלם שום פונקציה של בילוי או הנאה גרידא אלא תלות אכזרית וכואבת. החוויה האישית שלי הייתה מלווה בהמון כאב. פתאום הבטתי לאחור על שנים של סבל, כאב לי מאד על ההחמצה הגדולה של המון שנים. כאבתי מדוע לא עליתי על הפתרון קודם לכן. למה אף אחד לא אמר לי שכל הסבל הנורא הזה שהשפיע על כל תחומי חיי אינו משהו שהיה לגמרי באשמתי. הרגשתי כמו מת קליני המתעורר לחיים, מביט במראת חייו וכואב את השנים שחלפו ביגון. בדרך ההחלמה שלי למדתי ואני לומד לקבל את הכל. את חוסר האונים שלי מול התאווה כמו את חוסר האונים מול התהליכים שעברתי ושאני עובר כל הזמן. חלק משמעותי ביותר בכל הסיפור שלי הוא ללמוד להיכנע מול ההתרחשויות. להתקוממות שבתוכי מול התנהלות חיי כפי שהם יש חלק מכריע במצוקה שאותה חוויתי. הבנתי שיש לי אובססיה לנהל ולשלוט על מהלך חיי. זו הסיבה שכל כך היה קשה לי להודות בחוסר אונים מול התאווה, היה לי קשה לקבל את עצמי כפי שהנני.
בכל פעם שאני חווה קושי מול דברים בחיי אני מוכרח להרפות מאותם אזורים בהם אין לי יכולת לעשות שינוי. במילים פשוטות יותר "לקבל את הדברים שאין ביכלתי לשנותם" מול הדברים שיש לי כן אפשרות לשנות אני צריך לפעול, אך לא יותר מכך. למדתי להבין שבמקום בו אני נמצא אין לי תמיד את היכולת לראות דברים בצורה נכונה. כמו שאין ספור פעמים סיפרתי לעצמי סיפורים על כך שאני רק צריך להציץ שניה במקום זה או באתר אחר ולא ממש הבנתי איך הגעתי למחוזות אחרים לחלוטין. כך גם בעוד תחומי חיים אין לי את הראייה הנכונה על מה המצב. זה לא אומר שאינני חכם מספיק כדי לנהל את חיי, נהפוך הוא. עם כל הצניעות אני נחשב למישהו רציני ואחראי מאד במסגרת חיי הגלויה לכל. אדם שדעתו נחשבת על פי רוב, לא מישהו חסר אונים שזקוק לאחראי מבוגר שישגיח עליו. כל זה לא עזר לי באותם תחומים שהביאו אותי לחוסר אונים מוחלט בניהול עולמי הפנימי. החכמה והתבונה שנחונתי בהם הביאו אותי למסקנה שהתוהו ובוהו הפנימי שלי מחייב אותי להיעזר במישהו חיצוני.
מאז ועד עתה אני חווה סוג של שפיות הולכת וגוברת. יש עליות ויש גם ירידות. אבל הדרך ממשיכה. מאתגרת ומשתלמת. מזמן כבר הבנתי שהתאווה אינה הנושא העיקרי באישיותי. שהשימוש בה נבע משלל פגמים ובעיות רגשיות ואישיות אשר הטיפול בהם פתח וממשיך לפתוח לי עולמות קסומים באישיותי.
אני ממשיך לצעוד כל הזמן. עם כל צעד וכל התקדמות חיי מקבלים משמעות חדשה. הפחדים, האשמה, הייאוש, הטינות ושאר הדברים שהביאו אותי עד לקרקעית הולכים ונעלמים. באופק נגלה לפני עולם מואר מלא משמעות ושמחת חיים.
"ההולכים בחושך ראו אור גדול" (ישעיהו ט')
)
