אני חדש כאן במערכת, עוד מנסה לראות מה קורה פה, להסתגל ולהשתלב. לא חדש בתסבוכת פגם הברית לצערי.
בחור ישיבה בן 21. הגל הבעייתי הנוכחי התחיל לפני שנתיים וקצת, ושבר אותי מאוד, בגלל שכבר הגדרתי את עצמי באיזה אופן כבעל-תשובה בעניין - מגל קודם, בגיל 13-14. שם זה התחיל לגמרי מתוך חוסר ידיעה (כשלא מדריכים אותנו - ומחכים שנלמד מליצני הדור...) ואחרי שלאט לאט הצטברו סימנים (...) שיש בזה בעיה, יום אחד ישבתי ולמדתי את הנושא ברצינות, ובהחלטה חזקה אחת הפסקתי. וזה עבד. זה הלך איתי במשך השנים כדוגמה לכך שלימוד וידיעה אכן משפיעים באופן פעיל על הרצון וההתנהגות... כשנפלתי לזה שוב נשברתי מאוד. וכשאחר כך (יחסית לאחרונה, פחות משנה) גם הגעתי למקום שממש מחפש, באותם ימים של נפילה, את החומרים המגרים בכל מקום שאפשר - עוד יותר.
אמת שבמקרה שלי זה די מורכב. כי אני בחור שסובל מאובססיה (OCD) באופן כללי. (והיא תחת טיפול, באופן כללי.) הרבה פעמים כשניסיתי לדבר על זה, אמרו לי דבר ראשון שזה קורה להרבה מאוד לצערנו.. הייתי עונה להם שאולי אכן כך, אבל אצל מי שאופי המחשבה שלו אובססיבי, הכל מקבל אופי אובססיבי. יכול להיות שאגרר למעשים לא טובים רק מתוך פחד מהם עצמם, אפילו בלי משיכה תאוותית רגילה. כשגיליתי שזה אכן קשור לאובססיה קצת רווח לי, מצד אחד, כי זה 'לא לגמרי' באשמתי.
אבל הדאגה היותר גדולה שלי היא לא מהאשמה, אלא מההשלכות על האישיות שלי. זה גורם לי להתייחס לכל עניין האישות באופן (אין מילה אחרת מלבד) נצלני ומגעיל, הרבה מאוד פעמים דאגתי (ועדיין) שלא אצליח להתייחס לאשתי שתהיה בעז"ה בעתיד בכבוד כמו שצריך, ולדאוג לרצות אותה, דאגתי שגם אם אפסיק עם זה, חיים של טהרה וקדושה לא אצליח לחיות. בהחלט הפרכה עובדתית של הדאגה הזאת היא העידוד שהייתי הכי שמח לקבל.
תבורכו כולכם מפי עליון, ערב טוב!
