לפני שנה פחות או יותר התוודעתי לראשונה לפורום.
התלהבתי- קראתי על התכנית עליתי לקבוצות טלפוניות והתחלתי לפעול בצורה מינורית למדי ( כתיבה, הקשבה פסיבית לקבוצות, קריאה בספרות,  כמה טלפונים בודדים לחברים והגעה למפגש אחד) לא קיבלתי מזה החלמה גדולה ויש לי תחושה מסויימת שהחשיפה לתכנים בתכנית אפילו פעלו עלי שתי פעולות הפוכות שאת שתיהן הצלחתי לקחת לכיוונים שליליים- ההבנה/הנחה שמדובר בחולי ולא בחטא הובילה אותי להסרת אחריות למעשי והגברת ההפקרות ומאידך לייאוש מהסיכויי לצאת מזה.

לפני כארבעה חודשים לקראת השחרור מהצבא הפסקתי כל קשר עם התכנית.  הסיבות לזה הן בגלל טלטלות רבות ביחס שלי לאלוקים, לעצמי ולתאווה ( טלטלות שעודן מיטלטלות להן ) וגם קצת אולי בגלל החשש שעכשיו אין לי בעצם איך לתרץ לעצמי ולחברים את הפחד מההגעה לקבוצות חיות.

היום לאחר ארבעה חודשים אני כאן שוב וברצוני לשתף בהתלבטות.

אני לא יודע איך אני מרגיש ביחס לתכנית.  התכנית מאוד אמונית ואני ספקן גדול.  התכנית יוצרת מסגרת מחייבת ואני מפחד וסולד ממחויבות.  התכנית מיועדת למכורים ואני סתם בן אדם- רווק עם יצר חזק שמאונן פה ושם (פעם פעמיים... ביום) כדי לפרוק יצרים. ואולי אני סתם צריך לצאת מהבועה הדוסית שלי ולהשתולל כמו כל בני גילי חוץ מהיהודים הדתיים?

אני גם לחוץ.  קראתי בפורום שאומרים שהתכנית מיועדת למי שהגיע לתחתית. אני חושש שאין תחתית אובייקטיבית התחתית תלויה בהרגשתי. אם כן כדי להגיע לתחתית אני צריך לבזבז כמה שנים במקומות נמוכים מאד כדי להבין שהתמכרות למין זה קצת יותר מאיסור הוז"ל שאפשר לנפנף על ידי התנערות מרבש"ע.
ואז מה יקרה?  אני אחזור לתכנית ואגלה שצריך לחזור לאבא אוהב ולחזור לנקודה שבה התחלתי לברוח?  לא חבל על החיים?
אפילו לי ההתלבטות הזאת נשמעת סרוטה לגמרי אבל אם יש משהו שממש קל לי להאמין על עצמי זה שאני סרוט.

-בקיצור מכל הבליל הזה יוצא שאני צריך פתרון לבעיה שיש לי עם האוננות ועם זה שאני מרגיש עם זה רע וגם לא יכול להפסיק עם זה.
-המקום היחיד שאני מכיר שבו מציעים החלמה מהסיפור הזה זה כאן.
-להכנס לתכנית= לערוך עבודה עצמית,  להאמין בלא מובן לי ולהיחשף! ברררר. פחד מוות.
-לא להכנס לתכנית = להמשיך לאונן ( להנאתי- בערך יש לומר ) להוריד מחסומים אחד אחרי השני( חלקם כבר ירדו ) ולקפוץ לעולם לא ידוע שעשוי להיות ממש כיף אבל רדוד מאוד בלי אמונה, תורה וכל סביבה שמוכרת לי כיום- אבל הי אולי דווקא הריק המפחיד ההוא זו האמת.
-זהו?

ברוך הבא חבר יקר,
אני חושב וחושב מה לכתוב לך, אבל,


תבדוק אייך הם מתנהגים ותנסה להתנהג בדיוק כמוהם, לא נראה לי שהם עושים את זה פעם פעמיים ביום,
אם תצליח בזה אז הכול בסדר,
ואם לא, אתה מוזמן איתנו, לחיים משוחררים ורגועים,
קח את התכנית בסבלנות, לאט לאט לפי הקצב שלך, תתחבר לאט לאט שוב, ובעז"ה,
אלוקים אוהב.

שלום לך,
יצא לנו לדבר קצת. ניסיתי גם להתקשר אך לא ענית.
אשמח לדבר איתך. זה לא מחייב אותך מה להחליט, כמובן.
אוהב

אהלן. אצלי הספקות הם חלק מהמחלה.

תודה רבה אבי, bhelpful והדוקטור.

אין לי ספק שהספק העמלקי נותן פה עבודה רצינית ואני מקבל בהחלט שצריך לבטל את העצמי כדי לבטל את הספק.  אבל פה קבור הכלב. בעולם שלי אני נמצא לבד. כל מה שעשיתי אי פעם היה לטובתי.  גם הפעילויות האידיאליות הגדולות שעשיתי במסירות נפש לעיתים היו כדי להראות טוב או כדי להרגיש טוב עם עצמי.  אני בספק אם אני יכול בכלל לבצע פעולה שאין לי בה רווח זה או אחר.  אם כי אני רוצה להאמין שאני מחמיר עם עצמי פה אבל אני באמת כותב מה שאני מרגיש.
אז איך יוצאים מהעצמי הזה?

ולהחלים לא ייתן לך רווח כלשהו? אתה מחלים בשביל אלקים? עושה לו טובה?

כנראה שלי.
אבל אז נכנס אזור הספק ואומר- תוכיח שזה אינטרס שלך ואני נשאר בפה פעור.
פתאום צפים שוב התהיות- אולי לא באמת סובל אלא רק מרגיש לא בנוח בגלל אלמנט הדת?

אני לא מאמין לו כי ההיגיון נגדו.
אבל המשוואה אומרת:
מה שנוח> הגיון
מ.ש.ל.


אבל אני אנסה בכל זאת. יש פה אנשים שהולך להם. לי בתכל'ס כלום לא הולך.
אז אני כן אנסה.

תודה דוקטור על שהצלחת לבלבל לי קצת את הספק. ???

אספר לך קצת על עצמי. במשך שנים הצטערתי שאני לא חילוני שיכול לכייף ולעשות מה שבא לו. אבל ככל שהאובססיה שלי העמיקה, וככל שראיתי שגם חציית קוים אדומים לא מרגיעה אותה, המבט שלי השתנה. ניסיתי לדמיין: נניח שהייתי מקבל לוח אבן מאלהים שיש בו ציווי ברור לנאוף. ונניח שאשתי הייתה מחייכת ומעודדת אותי. ונניח שזה לא היה גורם לי שום נזק חברתי. ושהיה לי מספיק כסף להגשים כל פנטזיה, בכל צבע, כמות וצורה. נניח שהייתי יכול לחיות כמו מלך סעודי בהרמון מלא תאווה. אחרי כל זה - האם הייתי נרגע? האם הייתי מגיע לסיפוק? האם החור שבנשמה שלי היה מתמלא? התשובה שלי הייתה ברורה. כמו שמחשב חדש או מכונית חדשה או רהיט חדש לא עושים לי את זה, ומהר מאוד אחרי שאני משיג אותם אני תוהה למה בכלל כל כך רציתי אותם - כך גם התאווה. היא מרגשת אותי רק כשהיא בלתי מושגת. יש לי משהו בתוכי שממלא אותי כמיהה לדברים בלתי מושגים. אני ריק מבפנים. ואני מוכרח להתמלא.
כשאני מבין שהריקנות הזו היא הבעיה, ולא התאווה - קל לי יותר לפנות לאלהים. ולא, לא צריך להיות דתי כדי לעשות את התכנית. אלהים לא שייך לדתיים בלבד.