בס"ד
שלום רב. אשמח לשתף אתכם בסיפור האישי שלי.

אני בא מבית חילוני למהדרין, קשר ליהדות לא היה קיים וגם לא ידוע.

לאחר הצבא שבו הייתי לוחם ומפקד טירונים הלכתי להגשים את החלום שלי ללמוד ריקוד היפ הופ בהוליווד.
בזמן שהייתי שם הרגשתי שאני מגשים את כל כולי ואין לי סיבה לחזור מכאן לשום מקום אחר בעולם.
אחרי כמה חודשים הרגשתי שאני צריך להיות בשיא וליהנות מכל נשימה שלי, אך לא כך היה והתחלתי לחשוב איך יכול להיות שאני בשיא של החיים שלי ומחכה שזה ייגמר?! כדי לנסות להעצים את החוויה, כמעט כל שיעור שנגמר הייתי רץ לשירותים, מדמיין את הבנות המדהימות שרקדו לידי ומכאן ההמשך ידוע.
בסוף היום הייתי חוזר לדירה שהייתי גר בה והרגשתי שאין לי יותר כיף מאשר לפתוח את המחשב ובלי לשים לב, שעתיים ושלוש שעות להסתכל על כל מה שרק אפשר וגם אתם יודעים את ההמשך.
אמנם הייתי מרגיש מגעיל אחרי זה אבל זה לא מנע ממני להמשיך יום אחרי יום אחרי יום.

באותה תקופה בדיוק ה' פתח לי את הלב, התחלתי באותו מחשב לשמוע שיעורי תורה ולאחר שבועיים בלי הפסקה של שמיעת שיעורים החלטתי שאני חוזר בתשובה. קניתי כרטיס טיסה חזרה לארץ מבלי שההורים יודעים כלום ויום אחד בבוקר ההורים שומעים נקישות בדלת ונדהמים לראות דמות שדומה לבן שלהם, רק עם כיפה וציצית.

תקופה נורא קשה אך הרגשתי שאם אברהם עמד מול כל העולם והצליח באמונתנו, אז בטוח שהוא נתן לי את הכוח להצליח לכבוש את העולם הקרוב אליי. מאז הרגשתי שזהו ניצחתי את היצר ואני יותר לא נכנס לשום אתר כזה וגם לא מוציא שום זרע לבטלה.

הרגשתי טהרה כל כך גדולה שאפילו לחשוב על תאווה לא יכולתי והרגשתי טוב.
היום אחרי 5 שנים מאותה חזרה בתשובה אני לא יכול להגיד אפילו כלל שניצחתי אותו. כל פעם שזה קורה אני מרגיש את המצפון שלי בשמיים ולא מבין אם זה אני האמתי באמת תאב לזה או שזה היצר הרע! אני תמיד מרגיש שזה שום יצר הרע, זה אני שלא יכול בלי זה, אני אוהב את זה, זה עושה לי טוב, אז למה רע? וברור שאחרי שזה נגמר אני שונא את עצמי ואומר זהו אני עכשיו מפסיק לגמרי.
כשאשתי נכנסה להיריון לפני כמעט שנתיים תמיד פחדתי שאקבל מידה כנגד מידה וכשם שאני הוצאתי מאות פעמים זרע לבטלה אז יכול להיות מאוד שפעם אחת במקרה אמיתי, חס וחלילה יקרה לעובר משהו. ממש ככה, וניסיתי להפסיק בשביל התינוק שאמור להגיע אליי שכל כך חיכינו לו ואם יקרה לו משהו אני ארגיש שזה בגללי ועדיין לא הצלחתי להפסיק.

היו פעמים שאמרתי שמותר לי פעם בחודש וסה"כ 12 פעמים בשנה וזה יהיה בסדר כי אי אפשר להפסיק לגמרי. אז בפעם הראשונה בחודש הראשון הרשיתי לעצמי, יומיים לאחר מכן לא יכולתי לא להיכנס לראות את הבחורה שאני כל כך אוהב לראות ונכנסתי שוב. ואז אמרתי לעצמי "אוקיי בזבזת את הפעם שהיה מותר לך בחודש השני, מכאן שאני צריך לחכות עכשיו רק לחודש השלישי כדי שיהיה מותר, אז יוצא מכאן שזה הופך לחודשיים המתנה אם ככה". עצם המחשבה ש- 60 יום אני לא אראה זרק אותי שוב לראות וה- 12 פעמים התבזבזו הרבה לפני השנה שהרשיתי לעצמי.

פעם אחת לאשתי היה דימום באמצע מבחן מועצה של ראיית חשבון בחודש השביעי להיריון.

פחדתי נורא כי חשבתי שזהו הנה ה' מחזיר לי. ישבתי על הרצפה בצד והבטחתי לי ולה' שאם הוא מזכה אותי באותו בן ולא קרה לו משהו חס וחלילה אני 3 חודשים לא גומר ויהי מה. מכאן הגיע הדבר הקשה הבא: עמדתי בהבטחה שלי ולא גמרתי, אבל אמרתי לעצמי שלא הבטחתי שאני לא אראה פורנו, אלא רק לא אגמור מפורנו, ואז אם פעם הייתי גולש 10 דקות כדי לספק את היצר, אזי שעכשיו אני רואה שעות על גבי שעות פורנו וזוכר שאסור לי לגמור, אז עוד סרטון ועוד סרטון ולא יכול להפסיק.

הייתי נכנס להתקלח לשכוח מכל זה וכשאני עוצם את העיניים התמונות האלה קופצות בתוך הראש וההרגשה היא שזאת אש הגיהינום, זאת האש ששורפת בלב ולא מתכלה.

ברוך ה' הבן שלי נולד בריא וחזק בדיוק לפני שנה. חשבתי שזהו אני אראה אותו וארגיש טהרה כל כך גדולה ושאני אבא ושאני לא ארצה יותר לרדת למקומות כל כך נמוכים של תאווה.

אבל זה לא עזר, כשהייתי קם בלילות להרגיע אותו, הייתי מוצא את עצמי נכנס לאינטרנט וגולש לי במקום לחזור לישון. בקיצור כלום לא עוזר לי. היום בערב אנחנו חוגגים לו שנה ובדיוק בתאריך הזה החלטתי שלא משנה מה אני הולך להילחם בכל הכוחות שיש לי להצליח בזה!!

אך השונה הוא מכל הפעמים שהפעם אמרתי בקול רם שיש לי מחלה ושאני חייב לטפל בה. דיברתי עם אשתי בפעם השנייה על זה שאני נלחם כדי להפסיק והיא חמודה תומכת בי ועוזרת לי.

הגעתי לאתר הזה ובאותה נקודה של החלטה שישבתי במשרד שלי, עצמתי עיניים והרגשתי את אותה הרגשה נקייה שהרגשתי כשחזרתי בתשובה אז בהוליווד. יצאתי מהמשרד עם חיוך רחב ועיניים למטה, בניגוד ליום יום שבו כל אישה שנקלטת במבטי עוברת בדמיוני את כל הדברים שהייתי רוצה לעשות לה.

קניתי לי שרשרת שכל כך רציתי, קניתי לי גלידה שווה של אלדו בטעם מקופלת וחזרתי הביתה, כשקמתי הרגשתי מעין אנרגיות נקיות וטובות כאלה שהפעם זה מרגיש לי שונה ונכון יותר.

בעזרת השם היעד הראשון שלי זה להיכנס להיכל התהילה של ה- 90 יום. אני כולי תקווה שה' רואה את הכוחות שאנחנו מוכנים להילחם ושכל רגע של קריאה באתר ויישום הדברים הם יהיו בגדר לימוד תורה ועבודת השם הכי מעולה שיכולה להיות.

בעזרת ה' שנזכה לטהרה וקדושה אמתית אמן!!

שלום חבר יקר וברוך הבא,

לא מובן מאליו שאתה כאן, ובודאי לא מובן מאליו שאתה כותב על עצמך ומוכן להודות בכך שיש לך בעיה. לרובנו לקח הרבה זמן עד שהסכמנו להודות בכך, ועוד זמן עד שהסכמנו לחשוף את עצמנו (אפילו באנונימיות של האינטרנט).

אבל יחד עם זה, אני מרשה לעצמי לשאול אותך למה אתה חושב שהפעם זה יהיה שונה. אתה מתאר איך ניסית שוב ושוב ותמיד נכשלת, אבל הפעם אתה חושב שזה יהיה שונה. השאלה שלי היא פשוטה: למה?

טוב, אתה מציין שהפעם אמרת בקול שיש לך בעיה ושאתה צריך לטפל בה ושאפילו שיתפת את אשתך. שוב, אלו הם צעדים ענקיים, אבל האם אתה מאמין שאלו הם הדברים שישאירו אותך נקי?

אני לא מנסה לייאש אותך חס ושלום, אלא לנסות להבהיר נקודה מסויימת שראיתי שהיתה נכונה אצלי ואצל חברים אחרים שהגיעו לכן, והיא שמודעות עצמית היא טובה אבל בשום אופן לא מספיקה כדי להתמודד עם הבעיה הזאת שלנו. אדם ששבר רגל, לא מספיק שהוא יגיד בקול "נשברה לי הרגל" וגם לשתף את אשתו לא יעזור, ולעומת זאת הוא צריך ללכת לטיפול אמיתי. נכון שלומר "נשברה לי הרגל" יותר טוב מאשר להיות בהכחשה ולהמשיך ללכת על הרגל השבורה (מה שרק יחמיר את המצב) אבל זה עדיין לא מספיק.

אולי אתה שונה, ואולי אצלך זה כן יעבוד, אבל כדאי שתשאל את עצמך בכנות האם אתה מאמין שפתאום ביום אחד תהיה אדם שונה רק בגלל הצהרה כזו או אחרת. אם לא - יתכן שתסכים שאתה צריך תכנית אמיתית לשינוי פנימי. אם תהיה מעוניין - תמצא כאן את התכנית הזאת, וגם את התמיכה לבצע אותה.