שלום האמת שאני די חדש בפורום ככה שאני לא ככ יודע איך זה הולך...
רציתי לשתף אתכם בתחושה שמלווה אותי מאז הנפילה האחרונה שהייתה למעשה ביום שיש האחרון.. אני קורא כאן על אנשים נשואים עם ילדים ולהכל שהתאווה פשוט ממררת להם ולסובבים אותם את החיים עד כדי פירוק הבית ופיטורים ממקומות העבודה, וכשאני נפגש עם עדויות כאלה כאן אני פשוט קורא ומתמוגג מצער בעוד שדמעות זולגות על פניי כנהרות העולים על גדותיהם ממש!!! וזה גורם לי לחרדות ולפחדים מזעזעים...מה יהיה איתי? אני אצא מיזה? אני אזכה להקים בית ומשפחה כמו שאני באמת רוצה? בקדושה ובטהרה?? מה אם זהו גם גורלי שלי??? אולי גם חיי יתנהצו בצורה שכזו?? וכל החרדות האלה פשוט מכניסות אותי לדיכאון ולעצבות שאני לא יכול לתאר במילים את עוצמתן בתוכי!! אני רועד מיזה!!!! חייב עזרה חייב חיזוקים אני לא יודע כבר מה לעשות עם עצמי!!!!!! אוהב אתכם ככ ומייחל להחלמתכם הדחופה והמהירה בעז"ה

שלום לך יקרה דאגתך ללבי
אם רואה אתה כי חל עליך פחד תדירי
אולי תזכה להעלותו בשורשו ליראת הוד רוממות הדר כבוד עליון
הלא אוצר יראה זה יקר מכל

ואם גם בדרך אהבה ושמחה תחפוץ לדרוך
הלא תתבונן באור שמחת ההחלמה של רבים יקרים
אשר זכינו כי יהיו דבריהם נכתבים
מבאר יקרה נשאב מים חיים

חזק ברוחך ועוד תזכה לאור ושמחה ובע״ה גם לבניין עדי עד חלק מעם מופלא בקדושה וטהרה יאיר ה׳ לך באורו ותזכה לישועתו

דברי קצרים מקוה שיוסיפו עליהם ותיקים ותזכה לישוב הדעת והדרכה נכונה
חזק ואמץ

אעיר רק הערה שברור שצריך גם דרך יותר פרקטית להתמודד עם הפחד משהו שכולל גם מעשים שיתנו לך ביטחון לא התיחסתי לזה פשוט כי אני לא מבין כל כך ויש פה רבים שיכולים בע״ה לתת תשובות טובות על כל פנים הדברים שכתבתי מכוונים יותר לרגש הכללי לנסות לראות את הדברים באור בהיר יותר
מקוה שעזרתי במעט
חזק והתחזק
עלה והצלח

בוקר טוב.
האמת היא שהרגש שלי אומר לי להגיד לך שהכל יהיה בסדר, ושאל תפחד.
אבל השכל, החלק המחלים שבו, אומר לי לכתוב כאן שלא. לא בטוח שיהיה בסדר. ואכן יש ממה לפחד.
אני מזמין אותך לראות בסיפורי האישי (מופיע בסוף ההודעה) כיצד עברתי תהליך דומה, ומה צמח ממנו, אבל בגדול התשובה היא אכן קשה. הדבר משול לאדם שחשב שהוא ככה, בקטנה, מסובך עם כאבי בטן, ופתאום מגלה שהוא חייב ללכת לטיפול רפואי, כי יש לו מחלת מעיים כרונים או איזו אלרגיה למשהו כמו קמח, והכל פתאום משנה.
וזה כואב. וזה גורם לי להרגיש אבלות על מה שחשבתי.
הנחמה היחידה שלי לך היא כפולה, האחת היא הסיסמה שאומרים כאן, ש'כדי להפסיק לסבול צריך לסבול' - הבריחה מהכאב לאורך השנים לא תרמה להצלחה שלי להתמודד איתו, דווקא להפך. כן. יש כאב. ויש אבל. ויש מצוקה.
אבל יש גם פיתרון. ואני מצאתי אותו לפני שלוש שנים ותשע חודשים, ואני לא ארפה ממנו עד 120...
הנחמה השנייה היא שלצערי, אם אתה מזדהה עם הדפוסים שמתוארים כאן הרבה פעמים, אז אין למעשה שום דבר שלא היה שם, בחיים שלך, קודם לכן. הבחירה היא כעת בין לנסות להתעלם ממנו ולחיות כאילו הוא לא קיים, לבין להתמודד איתו באחריות ובאומץ.

הלוואי ותישאר כאן, תיתמך בקבוצה כדי לשרוד את התקופה הראשונה, שלאחריה התקווה מתחילה להפציע.
אתך
נתן במתנה

שלום חבר.
באמת כואב, באמת סבל. וסבל גדול.
אין לי הרבה מה להאריך על מה שכתבו החברים היקרים למעלה.
אבל לי באופן אישי, מהחויה האישית שלי ברור כשמש דבר אחד.
הסבל והפחד שיש לי כשאני לא מחובר לתוכנית הוא חסר פרופורציה לסבל שלי כשאני בתוך התוכנית. זה הבדל בין פחד בתוך מסגרת לפחד שפורץ ועולה על גדותיו, מלא בבלבול, בחוסר שקט ועוד.
החיים זה התמודדות, אין מה לעשות. מחלה זה מחלה. אין ברירה. אבל לי עדיף את הסבל של ההחלמה מאשר את הסבל של המחלה (מה גם שהמון פעמים בתוך ההחלמה אני פשוט נהנה מהחיים ולאו דווקא סובל).
פשוט תמשיך לבוא.
אוהבים.

שלום איש יקר,

הפחד הגדול ביותר צריך להיות מפני הפחד עצמו... אין כנראה משהו שגורם לנו נזק יותר ממנו. אין להקל ראש בבעיות שאנו מתמודדים איתן אבל המציאות מראה שהמון חברים זכו וזוכים להשיג מפוכחות וחיים של החלמה בלי אובססיה לתאווה. גם אני בהתחלה שקעתי בהמון רחמים עצמיים אבל כל יום נוסף וכל מתנה נוספת בדרך חיזקו אצלי את ההבנה שיש חיים אחרים ושהתאווה לא חייבת להמשיך ולשלוט על חיי. יש המון תקווה כאן וכדאי להתחבר אליה במקום להישאב את החידלון של הפחד.

בהצלחה.