תודה תודה
חיזקת אותי

אח יקר, ידעתי את מכאובך, מרגיש מאוד מאוד את כאבך ואת תסכולך! מבין אותך כל כך, את האכזבה האין סופית בפעם המיליון, מה יהיה...

אולי תנסה להפסיק לחשוב כעת על הנושא של מעבר של ישיבה/צבא, על חג השבועות ומתן תורה, ועוד דברים צדדיים... כל אלו רק מוסיפים לתסכול ולהרגשה הקשה. מספיק מה שאתה סובל מהנפילות, איך צורך להוסיף מלח ופלפל...

תתמקד בך בעצמך, תחפש בך את הנקודות הטובות, את המעלות, את החלקים הנהדרים שיש בך. לפעמים מרוב התסכול קשה לנו למצוא אותם, אבל צריך להתעקש ובכח למצוא, זה ברור שיש הרבה דברים טובים.

אחרי שכבר ראית את חלק הטוב שלך, כבר לא תסתכל על עצמך כאפס.
הנפילות האלה לא הופכות אותך לגמרי לאדם רע חלילה, אתה אדם טוב רק עם ענין שצריך לפתור.
כעת תתפוס רק את הכאב של הנפילות, ותתמקד רק בזה.
תנסה גם להתמקד רק בהווה, היינו רק על היום הזה. המחר עדיין לא כאן. זה יוריד לך מהלחץ.
תשתדל שהמשך היום יהיה נקי ומסודר. תמצא עם מה להעסיק את עצמך. לטייל, לשיר, לכתוב או לקרוא... העיקר להסיח דעת מהעצבות.

כשתהיה יותר מפוכח יהיה לך יותר קל לבדוק יותר לעומק מה כדאי לך לעשות להמשך חיים תקינים.

עוד שתי נפילות היום. מה יהיה? איך אקבל תורה כך? שכחתי גם מזמן כבר איך מתפללים. האש שלי יוקדת, אבל הזמן שלי אוזל. אנא ה' הושיעה נא

הלב שלי איתך נשמה

פתחת את האשכול הזה לפני 6 ימים עם הרגשה טובה, "תקופה הכי טובה", וממש יום למחרת כתבת על תחילת מערבולת הנפילות.

זה מראה לנו עד כמה התאוה היא חלק מאיתנו, וגם התאוה צריכה לפעמים מנוחה... לפעמים יש ימים נקיים טכניים, בלי הרבה נסיונות וקשיים, וזה גורם לנו להוריד הילוך ולהפסיק להשגיח חזק, כי הרי אנחנו נקיים, ואז באה הנפילה הגדולה... בימים כאלה אין לנו עצבים לשמוע על זהירות ושמירה, כי הרי "אנחנו כבר נקיים" [ולמרות שכבר עשרות פעמים היינו בגלגל הזה...].
התאוה היא כמו חתול שממתין לטרף, הוא יכול לעמוד משך זמן ניכר בלי לזוז, עד שהוא רואה שהציפור במצב לא זהיר, ואז הוא קופץ עליו...

לפעמים, ימים בלי נסיונות, זה לבד הניסיון... אסור לנו לשכוח גם בימים השקטים שאנחנו עדיין במלחמה, אולי במצב של הפסקת אש קצרה, אבל המטוסים וספינות המלחמה עומדים בהיכון...

תתחזק אחי, תתאושש קצת ותתמקד רק על היום בלבד, או על כמה שעות. כשתהיה יותר מפוכח תוכל לראות במבט יותר מקיף ופנימי מה עוד אתה יכול להוסיף.

מחזיק לך אצבעות ומקווה לשמוע ממך בשורות טובות.

לבי איתך.
מזל טוב על 42 הימים.
לצערנו יש אנשים שצריכים תמיד להילחם, ורובנו מהם, אבל ככל שנלחמים יותר ויש יותר נצחונות, כבר לומדים טכניקות... אתה רואה שאתה עומד כבר ב-42 ימים נקיים [וואוו זה המון המון! רק ה' יודע בכמה דקות ושעות של התגברות זה כרוך], שזה מראה על רצונך הכנה והאמיתי.
אל תסתכל רק על הימים האחרונים הקשים, תסתכל על הימים הראשונים שעברו יותר קל. זה סימן שאתה יכול, שיש בכך את הכוחות ואת היכולת.
זה נכון שאנשים כמונו עם תאוה, צריכים יותר להילחם, זה לפעמים יכול להחליש, אבל יכול גם מאוד לחשל ולחזק.
תצייר לעצמך את התענוג של הימים הנקיים, את הרוגע והשלוה הנפשית.
ובעיקר, אל תסתכל על העתיד הרחוק, תהיה ממוקד רק על היום. בלי חשבון של מחר. המחר לא קיים כעת.
תתמקד על ההווה, נשמה, זה יקל עליך ויוריד לחץ.

ב"ה הימים האחרונים היו  טובים יותר, מקווה בעז"ה שיהיה לי את הכוחות גם להמשך היום.

ביום רביעי האחרון עברתי ליד חנות של מחשבים, ועלה לי במחשבה לקנות [שוב] מודם שבעזרתו אני יכול לעקוף את החסימה במחשב ולהיות עם אינטרנט פתוח ופרוץ לגמרי.
בחודשים האחרונים כבר קניתי כמעט 10 מודמים כאלה. למה 10? כי בכל פעם, אחרי כמה ימים אני הרוס לגמרי ושובר את המודם... בדרך כלל זה קורה בשעות 4-5 לפנות בוקר, אחרי שעות ארוכות של שוטטות, חיפוש וצפייה... ואחרי מספר שעות או יום-יומיים קונה שוב חדש. וחוזר חלילה. כבר שלמתי בחודשים האחרונים יותר מחמש אלף שקל על מודמים.

ב"ה כעת כשהייתי ליד החנות, לפני שעשיתי את הצעד הזה של הקנייה, היה לי את ישוב הדעת ואת היכולת לעצור לרגע! ולחשוב! להעביר מול העינים שלי את השעות הארוכות והנוראות שאני שורף/מבלה מול המחשב, את המתח ואת הריקנות שאני שרוי בהם, את התסכול הנורא אחרי בילוי של שעות-שעות-שעות, ואת האכזבה העצומה ושברון הלב אחרי הנפילה...

תודה אבא שהיה לי את הכח להמשיך הלאה ולא לעשות את הצעד הטפשי.

שוב, תודה. תעזור לי גם היום.

כבר 42 יום בלי נפילות. ו42 יום מאז שחזרתי להשתמש באתר. אבל כבר יומיים אני על קוצים, היום פתחתי אבל לא ראיתי, כמעט, עצרתי בזמן. אני יודע שמדובר בהתמכרות ואתה מתחזק עם הזמן ועדיין מה - ככה לנצח, להילחם להילחם להילחם. התחושה היא בעיקר ייאוש.

נפלתי, שוב. את האמת רצף נפילות כזה לא היה לי הרבה זמן, לצערי אני מרגיש שאני קצת חוזר אחורה וממש חבל, עד לפני הרצף נפילות הזה גם הנפילות שהיו לי הם היו הרבה יותר מצומצמות ועכשיו פשוט זה כבר רצף ארוך מידי שמזכיר לי את התקופה הפחות טובה שהייתי בה(לא שבתקופה האחרונה היה מושלם אבל היה הרבה יותר התקדמות). חייב פשוט לחזור למה שאני יודע ומכיר עם עצמי מהתקופה האחרונה הטובה כי שם הרגשתי שבאמת אני מתקדם סוף סוף אחרי הרבה שנים שפחות. חייב לחזק את הכוח רצון שלי ולא להתייאש גם שקשה כי בסוף זה המנוע שבסוף יוציא אותי מכל הדבר הזה ולהיזכר כמה זה טוב בלי זה בתקופות שהצלחתי. בעזרת ה׳ נעשה ונצליח

תודה רבה לכם אתם ממש מחזקים! בעזרת ה׳ יהיה טוב ובאמת אסור להתייאש

מתחיל לכתוב כאן.. 
אני כותב לא מעט, בעיקר לעצמי, תיעודים, כתיבה פואטית, סתם מחשבות, זה עוזר לי לְעַבֵּד את היומיום, מאורעות גדולים וקטנים. 

אבל את הדרך עם האינטרנט ושותפיו, לא ממש יצא לי לתעד באופן ישיר. בעיקר כנספח נלווה לכתיבה הרגילה.
אז מתחיל פה.

אז דבר ראשון שאני רוצה לציין לעצמי, כנקודת מוצא, כהנחת יסוד, שהדרך היא החיים. ולא סביב האינטרנט. קרוב - רחוק מהמחשב, נופל - קם, צפיתי - לא צפיתי, שפכתי - לא שפכתי. אלא - כמה אני הולך בדרך כזו, שמחזקת ומשרישה אותי במקום כזה - שהפורנו לא פיתרון לבעיותיי. לא פינה חמה. לא חיבוק מנחם. לא אינטימיות מזויפת. לא הצצה חפוזה. לא טעימה קטנה. לא זלילה רציפה. 
אלא כמה אני בוחר בחיים.
"ובחרת בחיים..."
-------------------------------------------------------
אני מהעתיד, אני מההווה, ואני מהעבר נפגשים בפארק.
פארק כזה, עם הרבה עצים ודשא, עם אגם וברווזים, פארק כזה שמור ומטופח, עם שבילי אופניים, ומפל מלאכותי, בית קפה, אנשים רצים, מטיילים, פורסים מחצלת.

ואותנו.
זה זמן שאנחנו רוצים להיפגש. כל אחד שמר משהו על הלב. כל אחד רוצה שישמעו אותו.
חוץ מאני מההווה.
הוא לא הכין שום דבר לפגישה.
הוא לא טעון כמו חבריו מהעבר ומהעתיד.
הוא בא דף ריק.
יותר נכון לומר, כריכה ריקה.
כי הוא תוסס, כל כך תוסס.
אם הפקק שעל ליבו היה משתחרר, המילים היו יוצאות כזרם מי שלגים בתחילת הקיץ.
אבל הוא לא יכול לדבר כלל, בעיקר מקוצר רוח ועבודה קשה.
הוא בהישרדות, הוא במאבק, הוא בזירת קרב.
לפעמים הוא חש כמו גלדיאטור בזירה עם עוד 20 אריות.
וצופים בו מלמעלה ומחכים לראות דם.

וכשהוא פגש אותם, הוא בעיקר התבייש.
שניהם הביטו בו במבט של - למה זה נמשך כל כך הרבה זמן?
ולמה מלכתחילה?
והאם אתה שמח?

הילד מהעבר, היה עצוב.
האיש מהעתיד, צחק.
והוא, שתק.

הילד ביקש מהם, שיספרו דברים טובים. 
הוא לא רוצה סיפור עם סוף רע.
הוא לא אוהב סיפורים עם סופים עצובים.
הוא אומר שזה לא יפה לכתוב ככה...
והגיבורים שלו תמיד מנצחים.
אני מההווה כמעט פתח את פיו, ועצר.
"איזה מנצחים איזה????" הוא צרח בלב.
אבל שאל בסוף: "במי הגיבורים שלך נלחמים?"
הילד החמוד מהעבר, ענה שהם נלחמים ברעים. שרוצים להשתלט על העולם. ולא אוהבים את הטובים ואת הטוב.
ואני מההווה שאלתי אותו: "ומה עושים כשהרעים עושים לך טוב כשאתה עצוב?"
הילד אמר כמו שרק ילד יכול לומר, "אז אל תהיה עצוב".
-------------------------------------------------------

נתחיל מהשורשים: המקום הטבעי של הדחף המיני הוא כחלק ממערכת יחסים כוללת של נישואין, אשר מרכזיותה ושיאה מתבטאים בחיבור הפיזי.
חיי נישואין בריאים הם כאלו שבהם הגבר הוא המוביל של הבית. הוא זה שמשפיע ונותן לכל בני המשפחה, מעניק לאשתו אהבה, מספק את צרכיה ומהווה כתובת לכל בעיותיה. כאשר הגבר חזק ומוביל, האישה מרגישה בטוחה; לעומת זאת, כאשר הוא חלש ורופס, האישה חשה חוסר ביטחון ומרבה בטענות ודרישות.

מבלי להיכנס לעומק התחום של שלום בית, אני סבור שזהו אחד המקומות שבהם טבעו של הגבר בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר. גבר שואף להיות מוביל. גברים אוהבים להיראות חזקים וגבריים, משום שיש בהם צורך פנימי עמוק בהנהגה ובהובלה. לא בכדי, עולם הפוליטיקה מלא בעיקר בגברים.

במיוחד בתוך חיי הנישואין, הגבר שואף לנווט ולהוביל את משפחתו. וכאמור, החיבור הפיזי הוא בעצם שיאם של חיי הנישואין.

מכל האמור עולה המסקנה שהחיבור הזה הוא למעשה שיא הביטוי של אותה הנהגה.

מכאן ניתן להמשיך צעד נוסף ולטעון: הדחף המיני הוא, בבסיסו, דחף להוביל להשפיע ולשלוט.

למה דווקא באשה? ולמה ישנם כאלו שנמשכים לצעירים?
למה אחרי נפילה אנו מרגישים מרוקנים?

מקוה להמשיך

אשמח לתגובות, להארות וגם להתעמתויות.

אני רוצה להתחיל לכתוב כמה מהרהורי ליבי על הנושא, מקוה שתתחברו.
הדברים נכתבים בעקבות כמה חוויות אישיות מענינות,
הייתי מכור מגיל 14 כ8 שנים, יצאתי מזה לפני שנה וחצי אחרי שהייתי בייעוץ, לפני כחצי שנה היתה לי מחלה מסוימת שבעקבותיה לא היה לי דחף מיני כלל!  נשמע חלום... אבל אני הייתי בדיכאון עמוק.

בעקבות כל מה שחוויתי פיתחתי תיאוריה אותה אני רוצה לפרוס בפניכם, אני לא מתחייב שאתמיד ואולי אשאר רק בזה, אני לא כל כך טוב בכתיבה, אז אני מאד מקוה שאצליח להתמיד.

גילוי נאות: אני אדם דתי ותפיסותיי מושפעות מכך עמוקות.