יום 192 ואני רוצה שנה.
כתבתי כבר בפורום של הצג את עצמך שאני מרגיש עתים שוטה. באופן קבוע אני מפסיק לחצאי שנים או קצת יותר ממש בקלות, אבל לא מצליח להשלים שנה. כך חולפות השנים שלי, גם אם בכל אחת מהן יש תקופות נקיות ארוכות, אין אחת נקיה לגמרי. זה מוזר. אבל הפעם אני כותב פה ומקווה שאשלים את שנתי (לכל הפחות).
בתקופה הזו, אחרי יותר מחצי שנה אני מתחיל להרגיש את הקושי ואת הרצון לחזור. אבל אני צריך לבאר מה הכוונה הרצון לחזור. זה אף פעם לא לחזור ל״שם״, אני לא אוהב את ״שם״.
יש לי תיאוריה קטנה, מעניין אותי אם אתם מזדהים איתה.
יש את הדברים שרוב הגברים רוצים מטבעם, הם בדרך כלל לא מגיעים עד לפורנוגרפיה לכתחילה, רק לכיוון הזה. טבע הגלישה היא להיות צרכן פאסיבי למה שנותנים לך, ומה שנותנים לך הוא עוד פיסה ועוד פיסה של משהו מסקרן או מגרה או ״מתקדם״ יותר ממה שרצית. זה טעם נרכש. אלו דברים שלא רצית ואתה גם לא מתגעגע אליהם. רוב מה שמוכרים במקומות ההם, אלו דברים שאין חמדה אליהם.
אבל לדלת הכניסה יש חמדה ויש געגוע. לאותם דברים שבשבילם באת מראש. אתה יודע שהם יביאו אותך למקום שנוא, אבל הם לא שנואים. אותם אתה יכול גם לתרץ בכל מיני תירוצים. אומנותיים או בידוריים או מה שלא יהיה.
אני מרגיש בימים אלו כאילו האויב שלי משחק עם המח שלי. הוא משכנע אותי בכל מיני דרכים שאני צריך לראות את זה ואת זה, להתעסק בזה ובזה. כולם יודעים איך זה נגמר בסוף. אבל הוא מתבצר - כמו טרוריסט במערכה האחרונה שלו, מנסה להשיג את הבונקר האחרון שנמצא בשליטתו. הוא ישתגע אם תחלוף שנה - והוא ישכנע אותי שזה אני שמשתגע.
