תשמע חבר יקר,
אני הגעתי היום ל - 14 יום ובא לי לאפס. השיא של חיי היה 78 יום ובשנתיים - שלוש האחרונות אין לי מצב של יותר משבוע - שבועיים, מקסימום שלושה שבועות.
במילים אחרות - אצלי המצב של "בא לי לאפס" מאד תדיר והלוואי והייתי זוכה ל"בא לי לאפס" כמו שלך כי זה אומר שהגעתי ל 90 יום, דבר שכמעט לא נראה לי בר השגה.
אני כבר בכלל לא צעיר, כמעט יכול להגיד נער הייתי גם זקנתי, לא רוצה להגיד לך איזה תסכול נוצר לי בחיים ממצבי, אתה יכול לדמיין וגם אז לא נראה שתצליח.
אגיד לך דבר כזה (הכתיבה שאעשה כעת היא כתיבה שהתכוונתי לעשות היום ממילא כי אני צריך לפרוק כאן משהו דרך הכתיבה ומאחר וראיתי את הכותרת של ההודעה שלך אמרתי לעצמי שהכתיבה שלי יכולה אולי ב"ה לעזור גם לעוד יהודי) - כשאני מגיע לאיזור של שבועיים נקיות, שזה בעצם תקרת הזכוכית שלי, הנודניק הפנימי שבתוכי (או אם תרצה היצר הרע) כאילו עושה לי דחיפות קטנות על הכתף ורומז לי - "הגיע זמנך. נהנית שבועיים בלי ועכשיו מספיק. שבועיים ודי, זה ההסכם בינינו". אמרתי לעצמי לאחר הנפילות האחרונות - מי אמר שהוא צודק? מי אמר שאני חייב לתת לו במה? מי אמר שהוא רוצה באמת שאני יהנה? הוא רוצה את שלו. הוא רוצה שאני אשחרר זמנית את החסימה באינטרנט, אכנס לאתרים ההם ואגלוש שעתיים - או שלוש או ארבע במקרה הרע ואפול. עכשיו אני רוצה להגיד ככה: כבר לא מעט פעמים, אולי עשרות אולי יותר, אולי כבר הספקתי לשכוח, שבשניה שאני נכנס לאתרים או אפילו בשניה שאני פותח את החסימה (ששניה אחרי זה אני מוצא את עצמי במקומות הרעים האלה) - מיד באותה שניה אני כבר מרגיש רע, כלומר שעות לפני הנפילה הסופית. באותה שניה ממש שאני שוב רואה את התמונות הבעיתיות אני כבר מרגיש גועל. מיאוס מכל הנושא. קול פנימי אומר לי בתוך תוכי – שוב הזבל הממוחזר הזה. זאת אומרת: המנגנון הנפשי שלי כבר באמת מאס בכל זה. ובכל זאת - אני ממשיך עוד ועוד עד הנפילה. הנודניק הזה הפנימי, אני כל כך נותן לו כח לשלוט בי עד שכבר אין לי מילה נגדו. ברגע שהוא מבקש לקחת עלי פיקוד - הוא מקבל. ולמה? למה לעזאזל אני מניח בידיו את המושכות על גופי, על נפשי ועל חיי?
בשניה שאחרי הנפילה - הרגשה נוראית. בבוקר שאחרי הנפילה - ההרגשה עוד יותר גרועה.
אז למה?
והגעתי למסקנה שהמנגנון הזה הוא באיזשהו מקום הפך להיות נדבך באישיותי. וקשה לי להפטר מהמנגנון הזה. אני מרגיש שלא אהיה אני בלעדיו. ויש בזה קורטוב של אמת. בלעדיו לא אהיה אותו אדם. והאמת העוד יותר פנימית - שבלעדיו אהיה הרבה יותר טוב. וזה מפחיד אותי משום מה להיות בלעדיו.
אבל מה גרוע יותר? הפחד הנ"ל שאשתנה ואהפוך למישהו טוב יותר (אני נותן מצד אחד מקום לפחד הזה ומצד שני מנסה להסביר לעצמי שזה פחד מהלא נודע, כמו הרבה פחדים אחרים שיש מאותו לא נודע, פחדים שאם מתגברים עליהם מוצאים שבאמת לא היתה סיבה לפחד) או ההרגשה הבלתי נסבלת אחרי הנפילה (שהיא הרגשה של משהו מוחשי ואמיתי). אז מה יותר גרוע? התשובה ברורה - גרוע יותר ההרגשה של אחרי נפילה. אין פה שאלה.
אני רוצה להיות אדם שחי חיים נעימים בלי הטרדות של יצרים אפלים. רוצה לחיות חיי משפחה נורמטיביים, לתפקד בחיים מתוך שחרור מכל המשיכות הרעות האלה.
קול פנימי שאומר לי – "בא לי ליפול" או "בא לי לאפס" לא מגיע מהשכל, גם לא מהלב. הוא מגיע מתוך הרגל כפייתי שנוצר בי במהלך השנים, מנסה בכל פעם מחדש להכתיב לי מה לעשות, מתי הגיע הזמן להפסיק את תקופת הנקיות, ובאמת בתמציתיות - מרע את חיי לאורך עשרות שנים.
הקול הזה זה לא אני. אני עזרתי לו לגדול, להתפתח, ולהפוך למפלצת שמדי פעם הופכת אותי להיות הבובה שלה. אבל הוא לא אני. ואני, אני הטוב התמים והאמיתי רוצה מאד להחליט סוף סוף להרוג את המפלצת הזו. לא עושים שלום עם טרור.. זה טרור!! זה הורג. אולי לא את הגוף אבל הנפש שלי גוססת ואם לא אקום ואחליט שדי – הנפש תמות. החיים יסתיימו. ויש, יש כאלה שהחיים שלהם הגיעו לקיצם. לא רוצה להיות שם.
גם אתה לא, אחי היקר.
מאחל לך להגיע לתובנות שלך מתוך ההרס שכבר חוית, גם מתוך הנצחונות הפרטיים שלך ולהגיע להחלטות הנכונות לגביך.
הצלחה גדולה.
נ"ב: הכלים פה באתר ממש מומלצים - טיסה אל החופש, פורומים, שיתוף תחושות בפורומים, התיעצות עם הצוות, אפילו טלפון לחבר גם אחד שלא מכיר את הנושא כדי להעסיק את הראש בדברים אחרים, לא להתעסק עם המחשבות של "בא לי" ולתת להם כח. הם עלולות להיות הרסניות וחבל על 90 ימים.
