יומן יקר שלי,
חמישה ימים עברו מאז שהחלטתי לעצור. חמישה ימים של שקט יחסי, בלי גלים סוערים שמאיימים להטביע אותי. אני מחזיק מעמד, הולך צעד אחר צעד לפי הכלים שאני לומד בתוכנית “לטוס אל החופש”, ובחסדו הגדול של ה’ – אני נשאר נקי.
אבל בתוך תוכי, יומן יקר, המאבק לא נעלם. יש קול קטן, לוחש. הוא שואל: מה, באמת זה נגמר? ההנאה הגדולה שהייתה לך עד היום – ויתרת עליה? לא תחווה אותה יותר לעולם? אולי רק עוד פעם אחת... רק לטעום שוב את היין המשכר הזה, את העוצמה המדומה של ההנאה.
אלו לא דחפים עזים, אלא מחשבות קטנות, ערמומיות, שמתחבאות במוחי ומנסות לשכנע אותי שחבל לוותר על “מתנה” כל כך גדולה.
אני יודע את האמת. כבר ניסיתי את ה”פעם אחת” הזאת בעבר. תמיד שכנעתי את עצמי שזה רק לרגע – אבל זה מעולם לא נשאר שם. תמיד זו הייתה מדרון חלקלק: פעם אחת הפכה לעוד פעם, ומשם צניחה חופשית חזרה לתוך ההרגל, שאכל אותי מבפנים והשאיר אותי שבור.
אני מסתכל לאחור ורואה את ההרס. כמה שנים הלכו לאיבוד. כמה צמיחה נחסמה. כמה הנאה אמיתית נמחקה. במקום להתקדם, הסתובבתי סביב עצמי, מתוסכל, מקנא בהצלחות של אחרים, לכוד במעגל שאין לו סוף. זה היה סבל מתמשך – סבל שהרג אותי לאט מבפנים.
ולכן אני מתפלל: אלוקים, תן לי את השכל ואת האומץ להבין. להזכיר לעצמי שזה לא “הנאה” אלא רעל. זה לא חיים – זה מוות. זה לא עונג – זה סם משקר, עוטף אותי בערפל ומוחק את האישיות שלי.
זה לא עניין של ויתור – זו בחירה בין חיים לבין קיום חלול.
יומן יקר, הלוואי שיגיע היום שבו המחשבות הערמומיות האלה יניחו לי לנפשי. היום שבו כבר לא ארצה אפילו “עוד פעם אחת”. היום שבו אבין עד הסוף, בכל נימי נפשי, שאין כאן הנאה אלא רעל ממית.
ולסיום – תפילה:
בוראי, אל תתנני בנפש צרי, כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס, אבל אני מבקש ממך – הורני ה' דרכך, ונחני באורח מישור. מלא אותי ברצונות לחיות באמת, לא בדמיון. תן לי להישאר נאמן לך, נאמן לעצמי, נאמן לחיים.
