צרור שיתופים של חברים שהשתתפו בכנס החמישי והעלו את הרשמים על הכתב. לקריאת השיתופים המלאים בפורום לחץ כאן:
את הכינוס סיימתי עם טישו ביד, עם דמעות בעיניים, עם הזדהות, עם הבנה כי רק אלוקים יכול לי. הכרתי כי התפילה אליו היא הדבר שיכול לחבר אותי אליו. האגו והאנוכיות שבתוכי מפריעים לי לראות את העולם היפה, הריכוז העצמי נותן לי צרה אחרי צרה בצרורות ו'אני לא אשם' תמיד מתנגן.
ורק הכניעה, הענווה, ביטול הרצון העצמי יתנו לי את 'השער להחלמה', את הציפור דרור שתנופף בכנפיה ותרים אותי אל-על, אל החיבור לחיים עם קרקע מוצקה, חיים שיש בהם רוחניות, חיבור עם אלוקים.
*
הייתי במסרים, קיבלתי המון, חוויתי תחושה חזקה של בית, המון שלווה, המון אהבה לחברים ומהחברים, חיבוקים, שיחות עם חברים חדשים, התרגשות גדולה לפגוש את 'סוד', ואת כל החברים מהפורום, הייתה בי מין תחושה שלמרות שאת רובכם אני לא מכיר, איכשהו הכתיבה בפורום מחברת בינינו לא פחות ואולי אפילו יותר.
התחברתי לכל המסרים והסדנאות, אבל במסר של אסירותודה ואשתו, התפרקתי ממש, אני לא יודע מה נגע בי שם כל כך חזק, אבל באמצע תפס אותי בכי שכמותו לא זכור לי הרבה מאוד זמן, תחושה חזקה של אבא אוהב שנמצא איתנו ומחבק אותנו.
ובסוף, בכזו פשטות, שורות שורות חבוקות ומאוחדות, אף אחד לא מתבייש או מהסס, שרנו ביחד את שירת הנשמה, היה לי טוב, לא הרגשתי אורות, לא התחננתי, לא בכיתי, אבל הרגשתי שלווה, הרגשתי ממש את מה שאנחנו אומרים בתחילת כל מפגש, יצרנו קשר אמיתי, הגענו הביתה...
*
לקח לי קצת זמן להתאפס עם עצמי, הגעתי הישר מפגישה מלחיצה בעבודה ובכלל עוברת עלי תקופה 'מאתגרת' נקרא לזה, אבל לכמה שעות הרגשתי בעולם יותר יפה עם אנשים מיוחדים כנים ואמיתיים, כל כך אמיתיים שזה מפעים אותי כל פעם מחדש להיתקל במנת כנות עם ניחוח מבויש מעט לפעמים אבל כל כך מחייה ומחברת, ממש אשריכם ישראל, לפני מי... ומי מטהר אותנו... רק להיום.
קשה להעביר במילים, צריך לחוות את זה בשביל להבין כפי שכתבתי לפני, ומי שלא בא אני מתפלל בעבורו שעד הכנס הבא הוא ירגיש כל כך מחובר לחבורה המחלימה והקדושה שמסתופפת פה שהוא בטוח יבוא, עם שאר מתמודדי עמנו היקרים.
*
תודה ה' על כנס נהדר. מסרים מקסימים. נושאים מעניינים. אנשים יקרים שפגשתי שם, גם כאלה שלא ראיתי המון זמן. אבל מעל לכל תודה אבאל'ה, על אווירה מיוחדת. תמהיל נדיר של חיבור בין אנשים, מקום ותוכן. אני לא מוצא מילים אחרות לתאר את התרוממות הלב המפזז בין מסר וחיבוק למשנהו. הרגשתי מוגן ושליו עטוף ומואר בקרני שמש אחרונות שמתאמצות ומצליחות לפלס את דרכן בקושי בין כנפי טחנת הרוח הישישות של ימין משה ולבסוף קורסות אל מול חומות העיר העתיקה.