אבא, צעקתי, אני לא רוצה את זה. זה לא אני. באמת, זה לא אני. אבל באמת באמת, זה לא אני. וביום כיפור, הייתי כותב את הדף ההוא, המלא בכל מיני המעשים המיניים שבצעתי באותה השנה, וזה שרף צרב והרג כל זיק של הכחשה. הנה, זה אני, זה מה שעשיתי, ואיכה אוכל לשאת כפי פני יושב מרומים?

תמיד הייתי בא לראש השנה עם כל הפעמים שנפלתי ואז מהתפלל מעומק ליבי ולבקש מאבא בשמיים שבבקשה יקח את זה ממני כי זה כבר בלתי נסבל, ועל הדרך שגם יוריד לי שפע כי אם הוא יקח את זה ממני אז השפע יוכל סוף סוף לבוא. אבל בעצם למה שיתן לי שפע, הרי אני כזה שפל...

מה נשתנה השנה הזו מכל קודמותיה? כל שנה בפרוס הימים הנוראים הייתי מתמלא ביאוש ובתקווה, בתקווה לשינוי, וביאוש משתק שכלום לא ישתנה. במשך שנים רבות האמנתי באמת ובתמים שהפעם זה יהיה שונה, השנה אני אצא מזה.

קודם כל, הלב שלי מוצף ברגשות תודה. מעולם בחיי לא האמנתי שתהיה לי תקווה, שלושה ימים, שישה חודשים ושנה בהם חיי הולכים ומשתנים, הנקיות אינה רק בימים. חוזר לי האמון, בי, בך. לא דמיינתי שאגש לסליחות האלה, שציווית עלי, בלב קל כל כך.

אני לא מפחד מאלול. אני מתרגש ממנו. ובעיקר מהנס שלו. הנה לפני 4 שנים בראש חודש אלול אחרי שתקעו בשופר, הכנסתי את הבן שלי לכיתה א' ולחצתי את היד של המלמד שלו ואיחלתי להם בהצלחה ו... הלכתי להשתמש... אני זוכר שממש שנאתי את עצמי.

כיום אני נשוי באושר כבר יותר משנתיים, ויש לי ילד אחד מתוק במיוחד. כמה התקופה שהייתי כאן רחוקה ממני, שנות אור. הרבה אור נשפך עליי מהתקופה החשוכה ההיא, הרוב המוחלט בזכות אבא שבשמים וגם טיפה בזכותי...

סוף סוף אחרי שנים של סבל הלכתי אתמול לקבוצה החיה. ההרגשה היא שחרור עצום, כאילו תמיד ידעתי בלב שאני צריך ללכת לשם. אבל כל הזמן הכחשתי את זה. הרגשה כאלו חזרתי הביתה, כאילו תמיד חיכו לי וידעו שאני יגיע, וזה רק עניין של זמן.

אני נקי 250 יום, אבל עד לפני כמה שבועות, לא היה שינוי מהותי. אמנם הגעתי למצב שאני יכל לשלוט בזה, שאני יכל לבחור שלא ליפול, אבל עדיין, התאוה היא הכח המניע מאחורי כמעט כל מה שאני עושה. עם כל יציאה לרחוב מיד מתחיל מוחי המורעב - אוטוטית - בחיפוש אחר תאוה, או לפחות משהו שיזכיר...

במסגרת עיסוקי אני עושה קורס של טיפול קבוצתי והיום נושא השיעור היה "חשיפה עצמית". במסגרת השיעור התקיימה פעילות קבוצתית הקשורה לנושא הנ"ל, במהלך הפעילות כל משתתף חשף סיפור אישי על יציאה מחושך לאור.

ביום חמישי בבוקר, אחרי שאני מצהיר את ימי הנקיון שלי בחסד אלוקים 360 יום, מתקשר אלי חבר ושואל: "מתי הציון דרך שלך?" אז התעוררה לי השאלה, מתי זה ציון דרך שנה, לאחר 12 חודש, או לאחר 365 ימים כשמתמלאים ימי השנה?

כן, אני לא מאמין שאני כותב את זה - אבל אני נקי חצי שנה. חצי שנה בלי אוננות, בלי פורנו, וכמעט בלי פנטזיות חולניות... התודעתי לאתר הנפלא הזה לפני כמעט שנה, במצב של יאוש מוחלט. הייתי משוכנע במאה אחוז שהאוננות תשאר בת לוויתי הנאמנה לכל החיים.

מתקשה להאמין. קודם כל אודה על הנס הגלוי שמתרחש איתי ברגעים אלה ממש. אני נמצא לבד בבית, הסמרטפון החדש שלי לידי, חסום אבל באופן שאם הייתי ממש רוצה הייתי יכול לפרוץ אותו, ואני לא רואה עכשיו פורנו.

בערך בשעה שמונה, כשעשיתי את השיתוף בוקר שלי עם חבר נזכרתי שאני נקי 90 יום. מבחינה טקטית 90 יום זה רק מספר ועוד יום נוסף בטבלה שבאתר שמור עיניך, אבל בפנימיות העניינים אני מרגיש בנאדם לגמרי אחר לעומת מה שהייתי לפני 90 יום.

80 יום קדימה ואותם פיגמי אופי שניהלו אותי חזק ודחפו איתי לתאווה נמצאים תחת סוג של שליטה אבל יותר חשוב מהכול, אני מודע להם ויודע שהם הטריגרים לתאווה שניהלה אותי בכול כך הרבה מובנים.

כשאני מסובב את הראש אחורה ומסתכל אל עבר העבר אני רואה דרך מלאה בבורות, עמוקים יותר ופחות, בורות מלאים בתאווה, דרך החיים שלי לא הייתה לגמרי חלקה היו התמודדויות במהלך הדרך התמודדויות של חיים, במחלה פחדתי להתמודד לרדת לבור, ניסיתי תמיד למלאות אותו בתאווה.

לאחר תקופה משמעותית של נקיות (חצי שנה), אני מרגיש צורך להודות לה'. אני עובר בימים אלו תקופה לא קלה מבחינה אישית, שקשורה בעיקר לפן המקצועי והתעסוקתי. ומבלי לשים לב כמעט, אני עובר אותה כמעט ללא בריחות לתאווה.

עברה לה שנה שנה נפלאה. היום זה יום של ציון דרך של שנה נקיה, ציון דרך לתקווה גדולה שהולכת ומתגשמת הולכת ומתגלגלת. אולי סוג של כדור שלג שהולך וגדל וכל מה שנשאר לנו זה לתקן סטיות בדרך, תיקון של פעולות קטנות ששומרות על הכדור בשביל הנכון בדרך אל היעד הנכסף.

אני לא בטוח אם אני חולם או שזה אמיתי. אבל לפי החישוב שלי אני נקי נכון להיום חצי שנה. לפני חצי שנה פלוס לא האמנתי שאני מסוגל להפסיק לתקופה של יותר מכמה ימים.